סיפור הקמת "הבית של סוזן" מפיו של אביטל גואל, מנכ"ל ומייסד "הבית של סוזן", בית חם המסייע לנערים ונערות בסיכון והנתמך על ידי הקרן לידידות מזה שנים.


"הבית של סוזן – "פתאום קם אדם…"
לפני 20 שנים איבדתי חברה טובה, סוזן קפלנסקי. אשה צעירה (38), יפיפיה, מלאה שמחת חיים, עשירה, תורמת ומלאה בעשייה חברתית – פשוט לא אחת מאלה שאתה מדמיין שהקב"ה יקח ככה באמצע החיים. אבל זה קרה, וכולנו היינו המומים ושבורים והיה צריך לעשות משהוא. פשוט לא יכולנו להשלים עם האובדן.
ה"משהוא" הזה היה החלטה להגשים את חלומה לעזור לנוער במצבי סיכון דרך אמנות ועבודה. אייל, בעלה שהכיר אותה מגיל 19, עלה איתה לארץ ללא כל עורף כלכלי והקים איתה אימפריית יהלומים ומשפחה מקסימה עם 4 ילדים אסף אותנו כבר ב"שבעה" ואמר – " זה הרעיון, מי שרוצה להצטרף, שיחתום בספר אורחים שיש בכניסה לבית ואח"כ נדבר…"
כולם חתמו.

סוזן קפלנסקי ז"ל ואביטל גואל,מנכ"ל ומייסד "הבית של סוזן"


וכך, בשלהי 2001, קמה לה חבורת אנשים והחלה לרקום חלום למציאות. אייל היה בעל החזון והמממן, אני נבחרתי לנהל את העמותה, האמנים שבחבורה עיצבו את החלקות אליהן יגיעו הנערים והנערות, רואי החשבון ועורכי הדין עזרו בצד הבירוקרטי והתחלנו.
מאיפה נביא את בני הנוער? ירדנו ל"כיכר ציון" בלילות. החבר'ה שקוראים למקום "כיכר החתולות" לימדו אותנו שליל חמישי זה הזמן וכדאי שנצטייד בפיצות ותה חם כדי שהילדים יבואו לדבר איתנו. הסתובבנו ברחובות עד שהקבוצה הראשונה הגיעה. הם לא האמינו שמישהו מוכן לשלם להם כסף ובתמורה ללמד אותם לעבוד וליצור… משהו לא הסתדר במשוואה אליה התרגלו עד כה.
אבל נערים שהתחנכו ברחוב מפתחים מהר מאוד חושים חדים לאוכל ומקום מחסה. היות והצענו ארוחות בחינם, משכורת במזומן ולפעמים, כשהיה צריך, אפילו לקחנו נערים הביתה לישון אצלנו (שגיאה נפוצה אצל "טירונים" בתחום הטיפול) – הנערים הגיעו בהמוניהם ומהר מאוד מצאנו את עצמנו מלאים בעבודה, מנסים לפתור בעיות שבכלל לא הבנו מהיכן באו ומתמודדים עם סיפורים קשים שהדירו שינה מעינינו…
אתה יכול להגיד לנער בן 16 שהוא "מדהים" ואתה "כאן בשבילו תמיד"… אבל נער שעבר התעללות קשה על ידי אביו ואחר נזרק לרחוב ולסמים, פשוט לא קונה כל הבטחה שנזרקת לאויר. את הפצעים האלה צריך לחטא, לחבוש ולהחליף תחבושת בכל יום. זאת עבודה קשה ומייגעת והרבה פעמים גם כפוית טובה. אחרי שהנערים מתחילים להבין שאנחנו לא רוצים לנצל אותם ואנחנו מספיק חזקים, אז מגיעות החבטות. יש להם כעס, יש להם עצב, הם רוצים לצעוק ולבכות ולשבור אבל אין להם היכן. עד שאתה הגעת.
הדרך לא היתה פשוטה, נאלצנו ללמוד על בשרנו כיצד לעבוד עם בני נוער הסובלים מטראומות מורכבות ובמקביל להתמודד עם בירוקרטיה עירונית ומערכות רווחה שגם אנחנו לא לגמרי הבנו. חז"ל אומרים שהקב"ה מבטיח "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם". עד היום אני זוכר את אותה שיחת טלפון ממנכ"לית הקרן לידידות בשנת 2006. היינו אחרי כמה חודשים של מאבק כלכלי בסופם הבנו שללא עזרת המדינה אין לנו אפשרות להמשיך את הפעלת העמותה. איך אומרים לנערה שכבר חשבה שמצאה לה מבוגר שיכולה לבטוח ולהאמין לו, שצריך לסגור ולהיפרד?! הוצאנו מכתבים לכל המשרדים, פנינו לאנשים ואפילו הגענו לעיתונות – שום דבר לא עזר.
או כך לפחות חשבנו.
"אביטל? כאן דבורה גנני, מנהלת הקרן לידידות. רציתי לבשר לך שהרב אקשטיין שמע עליכם והחליט לעזור לכם. אנחנו נתרום לכם לחודשים הקרובים, אח"כ ביטוח לאומי יכנסו לתמונה ולבסוף משרד הרווחה יקחו עליהם לממן את המקום. מה אתה אומר?"
מאז עברו מאות בני נוער בבית של סוזן, המקום גדל, סניף נוסף נפתח באילת, אייל שזכה לראות בפתיחתו חלה גם הוא בסרטן והלך בעקבות סוזן. הרב אקשטיין ("בבקשה תקרא לי יחיאל" היה אומר תמיד בחיוך ביישני) עלה גם הוא לגן עדן.
אני רוצה להאמין שהם יושבים שם ביחד ונהנים מהעשייה שלנו בעולם הזה. החסרון שלהם כאן גדול מאוד ואני מתגעגע אליהם. במהלך המסע המופלא הזה ששמו "חיים" אנחנו פוגשים מלאכים רבים שנשלחו לעזור, לעודד ולסייע לנו, להפוך לאנשים טובים יותר. האתגר שלנו הוא רק להבחין בהם ולתת להם להיכנס לחיינו!"


תרומה התנדבות
דילוג לתוכן