אחרי הדפיקה בדלת, גם הפרנסה מתערערת: כך נראה השכול מאחורי דלת המשרד

לפני שהיו אבות שכולים, אורן כרמיאל, ששכל את בנו גיא במלחמה, ואבי שמריז, ששכל את בנו אלון לאחר שנחטף ונהרג, היו בעלי עסקים עצמאיים. היום הם מספרים על הפגיעה הקשה בפרנסה, על ההתמודדות היומיומית בין אבל לעבודה, ועל האופן שבו כל סיוע כלכלי, גם הקטן ביותר, מאפשר להמשיך ולהחזיק מעמד. שני סיפורים על הסיוע של "קרן בשבילם" יוזמת הסוכנות היהודית, הקרן לידידות ומשרד הכלכלה

 "גיא יישאר בן 20 לנצח. ביום שלישי מציינים לו 21", אומר אורן כרמיאל, אבא של גיא כרמיאל ז״ל. "הוא היה הילד הבכור שלנו, הראשון משני צידי המשפחה – הנין, הנכד והילד הראשון. נולד ב-2004, ואחריו נולדו עדי, הילה ועמית. הוא גדל והתחנך בגדרה, למד בבית הספר היסודי רעות ובתיכון דרכא רמון, סיים בהצטיינות. הוא אהב מתמטיקה ופיזיקה, אבל מעבר לזה – היו לו חיי חברה משמעותיים. ארבעה חברי ילדות, מהגן, דרך בית הספר ותנועת הנוער ועד סוף התיכון. הוא היה הדבק של החבורה, תמיד דואג לחבר בין האנשים, מייצר חוויות משותפות. הוא אהב לטייל בטבע, לעשות פק״ל קפה על גבעות יפות ברחבי הארץ, והוא גם עשה את שביל ישראל".

 באוגוסט 2023 התגייס גיא לחטיבת הנח״ל, אחרי מיונים מפרכים לסיירת. "עד היום אני שומע את הצרחות שלו באוזן: 'התקבלתי לסיירת, תהיה גאה בי!!!'", מספר אורן. "הוא סיים במופת קורס מש״קי תקיפה כמכווין כלי טיס. המפקדים שלו זיהו את יכולות הניתוח והחשיבה הגבוהות שלו בגלל המתמטיקה והפיזיקה, והחליטו להוציא אותו לקורס צלפים במתקן אדם. בנובמבר 2024 הוא סיים את המסלול ונכנס לעזה שלוש פעמים. המשימה של הסיירת הייתה להגיע לבית חאנון, לגבעה שולטת שממנה חמאס ירו והשביתו את רכבת שדרות. הקפיצו את הסיירת כדי לנקות את מעוז המחבלים. הם התמקמו במבנה, וב-13.1.2025 בשעה 07:06 בבוקר היה פיצוץ אדיר במבנה שבו שהו. מפקד ועוד ארבעה חיילים נהרגו, וגיא ביניהם. 16 לוחמים – צוות שלם – נמחק. ואז מגיעה הדפיקה בדלת הנוראית. הייתי יחד עם הבת הקטנה. פתחנו את הדלת וראינו את הקצינים, והתבשרנו בגזרה הנוראה של חיינו".

 לצד האובדן, אורן מתמודד גם עם פגיעה עמוקה בעסק שבנה בעשר אצבעות. "העסק פועל מ-2016, יש לנו שני סניפים ושלוש מחלקות: משכנתאות, ייעוץ וליווי לעסקים קטנים ובינוניים וגיוס אשראי. האתגר הכי גדול הוא שמי שעושה את כל הפיתוח העסקי והשיווק זה אני. ברגע שאני לא נפגש עם לקוחות – העסק לא זז. מיום האסון ועד היום חזרתי אולי ל-40-50 אחוז תפוקה. בגלל שהלקוחות הם לקוחות חוזרים ונוצר קשר עמוק ואישי, בתחילת המלחמה גיליתי שגם הרבה מהילדים שלהם בעזה ובלבנון, וחלק גדול מהשיחות היה על הילדים. מהרגע שהאסון הגיע אליי, נהיה לי קשה לדבר עם לקוח שהילדים שלו חזרו בריאים ושלמים וגיא שלי לא. יש לקוחות שלא מדברים איתי ישירות כי קשה להם – איך אפשר לדבר עם אורן על העסק כשהילד שלו לא בחיים. אני מבין אותם לגמרי. גיא תמיד היה אצלי גאווה אדירה, תמיד הייתי מחפש סיבה להכניס אותו לשיחה".

 העובדים, לדבריו, ניסו להחזיק את העסק ככל שיכלו. "כל עובד הבין את המשמעות וכולם עשו מעל 100 אחוז כדי לכסות גם את החלק שלי". ועדיין, הפער בין ההוצאות להכנסות הלך וגדל. "ברגע שההכנסות יורדות וההוצאות ממשיכות כרגיל, כל שקל הוא בעל משמעות. הסיוע מקרן 'בשבילם' היה מבורך. ביקשו ממני למלא כמה פרטים, ומהר מאוד הכסף היה בחשבון. במצב הזה כל עזרה היא עולם". כששואלים אותו על העתיד, הוא עונה בלי היסוס: "אם דיברתי בגאווה על גיא כשהיה בחיים, אני רוצה להמשיך להנכיח אותו גם עכשיו, כהנצחה. שכולם יכירו את גיא".

 סיפור אחר, אבל כאב דומה, מספר אבי שמריז, אבא של אלון "לולו" שמריז ז"ל. "אלון נולד ב-24 ביולי 1997, השלישי מבין הילדים שלנו. הוא היה ילד שמח, עם חיוך כובש. גדל והתחנך בקיבוץ כפר עזה. בבית הספר היה חברותי מאוד, מוקף חברים. כולם קראו לו 'שימי'. הוא היה החוט המקשר בין כולם. אדם שמח בחלקו, שחי בקצב שלו, ויחד עם זאת חזק ונחוש, מוכן להתמודד עם קשיים ואתגרים".

 ב-7 באוקטובר נחטף אלון מביתו בכפר עזה, ונהרג בשוגג ע״י כוחות צה״ל ברצועת עזה ב-15.12.23. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ שפיים. מאז, הבית בכפר עזה עדיין הרוס, והמשפחה מתגוררת בשפיים. "יש לי משרד לראיית חשבון שפועל מ-1992", מספר אבי שמריז, אביו של אלון. "התמחיתי בליווי מפעלים, אחר כך בעמותות, ובמיוחד במוזיאונים שמקבלים תקצוב ממשרד התרבות. מרגע ה-7.10 הפעילות במשרד ירדה לאפס. הייתי סביב החטופים, בניסיון לשחרר את הבן שלי, ודאגתי לקהילת כפר עזה. הקמתי חמ״ל בשפיים שטיפל בצרכים של החברים, ופחות התעסקתי בדברים של המשרד. באופן טבעי הפעילות ירדה דרמטית. לא היו יוזמות חדשות, רק דברים שהיו כבר בתהליך. כשהבנו שאלון נהרג, היינו סביב זה כמעט שנה. רק אחרי השנה חזרתי לפעילות מלאה, ועד אז עבדתי חלקית. גם היום יש אתגר גדול – אנחנו נלחמים מול המדינה שתכיר באלון כחלל צה״ל, וזה משפיע על הכול. אני קודם מטפל בבן שלי, ואחר כך בשאר".

 אלון, מספר אביו, היה מחובר גם לעסק המשפחתי. "הוא עבד במפעל 'אבשה פתרונות אריזה' בקיבוץ סעד, היה אחראי על הלוגיסטיקה וניהול רצפת הייצור. הוא פרח שם, הרגיש שהוא עושה משהו משמעותי. הוא הביא את כל החברים שלו מכפר עזה לעבוד איתו, כולל גלי וזיו ברמן. כל יום שני אחרי העבודה היו עושים על האש, הייתה אווירה מצוינת. מאז שאלון נהרג – זה נעלם. במלחמה המפעל נסגר בגלל טילים, נבזז על ידי מחבלים, והיינו צריכים לשקם אותו מחדש. הגיעו מתנדבים, אנשים טובים, חן ארד (אח של רון ארד) לקח את הניהול, שיקמנו מכונות, החזרנו לקוחות – אבל זה לא אותו דבר".

 גם כאן נכנסה לתמונה קרן "בשבילם", יוזמה של הסוכנות היהודית יחד עם משרד הכלכלה והקרן לידידות, שמעניקה מענקים לעסקים של בני משפחה מקרבה ראשונה של חללי מלחמת חרבות ברזל ושל משפחות שורדי שבי, מתוך הבנה שהשכול פוגע גם ביציבות הכלכלית.

 על העתיד הוא מדבר בפשטות כואבת: "העסק צריך לפרנס אותנו, לא מעבר לזה. מאז ה-7.10 הבריאות שלי נפגעה, ואני מוכר 100% נכות. ועדיין יש אנשים טובים שמתעקשים להמשיך לקבל ממני שירות – יד מרדכי, עמותת עדן – עם המון סבלנות והכלה. ואנחנו עושים מאמץ עליון לא לאכזב אותם, למרות כל הלחצים".

Visitors at Hostage Square a day after all living hostages were released from Hamas captivity back home to Israel. October 14, 2025. Photo by Miriam Alster/Flash90

קרן "בשבילם" הוקמה ביוזמת הסוכנות היהודית, משרד הכלכלה והקרן לידידות ע"ר, במטרה לסייע לבעלי עסקים שהם בני משפחה מקרבה ראשונה (בהתאם לקריטריונים) של חללי מערכות הביטחון של מלחמת חרבות ברזל או של שורדי שבי. מוזמנים להגיש בקשה : https://keren-bishvilam.co.il/about/