סיפורה המדהים של ולריה קולצ'יק, רכזת שטח של הקרן לידידות בה עזרה ליהודי אוקראינה לעלות לישראל תחת הפגזות מתמשכות

שמי ולריה, אני בת 35, ואני רכזת שטח של הקרן לידידות בחרקוב", פותחת ולריה קולצ'יק את סיפורה המדהים של בריחה מהמוות מצד אחד, ומחויבות מלאה להצלת חיים של אחרים מצד שני. "לפני המלחמה תפקידי היה לקבל פניות של עולים פוטנציאליים, לתאם איתם מסמכים מבוקשים, מגעים עם הקונסוליה הישראלית, טיסה, מזוודות וכדומה. שלחנו כל חודש טיסות לישראל. כ-150 איש מדי חודש.

בבוקר ה-24 בפברואר התעוררתי ב-5 בבוקר לשמע הפצצות. הבנו מיד מה קורה, קמנו ורצנו לדירה אחרת שהייתה לנו כי היא הייתה ממוקמת ליד תחנת המטרו שבה יכולנו להתחבא מההפגזות. ירדנו למטרו ונשארנו שם רוב הזמן, למעט רגעים מאוד קצרים בהן חזרנו הביתה כדי לאכול קצת ולהתקלח במהירות. נשארנו שם יומיים והמשכתי לקבל טלפונים מהפונים. היה לי חשוב לא להפסיק לעבוד. בשלב זה, עדיין לא הבנו עד הסוף כיצד תהליך העלייה הולך להתרחש מאז תחילת המלחמה. ביום השלישי, ההפצצות החלו ליפול לעתים כה קרובות עד שהפך להיות ממש מפחיד ומסוכן להישאר בחלק הזה של חרקוב. אך עדיין לא הייתה לנו ברירה אחרת. החלטנו להישאר מתחת לאדמה, בתחנת המטרו לעוד מספר ימים. זו הייתה תקופה קשה מאוד. המטרו היה צפוף. אנשים הגיעו עם חיות הבית שלהם. למדתי הרבה על המטרו בזמן ששהייתי שם; חשמל לדוגמא, למשל. התורים לגישה לחשמל ארכו שלוש-ארבע שעות. תאר לעצמך, אתה צריך לחכות שלוש שעות רק כדי לשתות כוס תה. אנשים הביאו שמיכות, מגבות, כל דבר שיכול לשמש כמיטה. היו שם "שירותים סובייטים", כלומר חורים ברצפה. עכשיו אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה קשה זה היה כאשר מאות אנשים גרים שם בו זמנית ללא אפשרות לעזוב, לפעמים אפילו לכמה שעות. בהתחלה הכריזו על עוצר מ-22:00 בלילה, אחר כך מ-18:00 ואחר כך מ-15:00 בצריים.

 כלומר, דלתות התחנה היו סגורות משעה 15:00 ועד הבוקר ואיש לא יכול היה לצאת. ההחלטה על סגירת הדלתות התקבלה לאחר שכמה פעמים הצליחו כמה אלמונים להיכנס לתחנה עם רימונים. ביום החמישי ילדה אישה אחת תינוקת קטנה. הכניסו את האישה לחדר המנהל של התחנה והיא רק ילדה שם. אישה נוספת הייתה אחות מקצועית, אז היא עזרה לה. הם כיסו את התינוק בהרבה שמיכות.

למרות שהתחבאנו עמוק מתחת לאדמה, עדיין יכולנו לשמוע את הפיצוצים וההפגזות בחוץ. בשעות הבוקר המוקדמות רצנו למעלה לפרק זמן קצר מאוד לקנות אוכל ותרופות. לאמא שלי יש כמה בעיות לב, אז היינו לרכוש כמה תרופות. התורים לבתי המרקחת ארכו מספר שעות והיה מסוכן מאוד להישאר בהם בחוץ תחת הפצצות תמידיות. "עבדנו במשמרות" – אבי התחיל לעמוד בתור ואני באתי להחליף אותו אחרי מספר שעות. לא היו לנו אפשרויות אחרות מכיוון שאמא שלי תלויה בתרופות האלה. פעם, כשהייתי בחוץ, ראיתי מטוס צבאי שהפציץ את בית הספר שבו למדתי כילדה. היה קר בחוץ. אנשים אומרים שזה החורף הקר ביותר מזה עשרות שנים.

אחרי שבילינו שבוע בתחנת המטרו, החלטנו שאנחנו עוזבים לדירתה של אחותי בדניפרו. חשבנו שזה עדיף מלהישאר במטרו, לישון על רצפת האבנים ולחיות בחוסר היגיינה עם עוד 2000 אנשים.

הגענו לדניפרו בשעת לילה מאוחרת וכבר למחרת בבוקר, התעוררנו לקולות ההפצצות. דניפרו, שהיה מקום רגוע יותר עד עכשיו התחיל להיות גם מסוכן. הייתה הקלה גדולה לפגוש את כל המשפחה. כשאתה לחוץ, היה קל יותר לדאוג לאחרים, לעזור, לחשוב ביחד. זה נתן את התחושה של "ביחד" ולא את ה"לבד" המפחיד ששרר קודם לכן. כל הזמן הזה המשכתי לעבוד. קיבלתי את הבקשות ותיאמתי אנשים שרצו לעלות לארץ. סיוע לאנשים בעלייה היא לא רק עבודה רגילה, זו שליחות. בגלל זה לא רציתי להפסיק לעבוד. במצב הנוכחי באוקראינה, זו גם הייתה משימה של ממש מצילת חיים.

המנהלים שלי מהקרן לידידות הציעו לעזור לנו להגיע למולדובה ומשם לישראל. התחלנו לנסוע ב-5 במרץ, בתקווה להגיע לגבול באותו לילה. עם זאת, הדרך ארכה הרבה יותר זמן. התנועה הייתה קשה מאוד. לקח שלושה ימים לנסוע 19 ק"מ. הרבה מחסומים. אנשים היו מאוד עצבניים, לפעמים פעלו מתוך רגשות, ללא שליטה. אחרים החליטו לארגן את תנועת התחבורה מבלי שאף אחד יבקש מהם. זה גרם ליותר כאוס ובעיות. זה היה מסוכן לנסוע לגבול, אבל זה היה הפתרון היחיד שלנו.

נשארנו בכפרים. אנשים היו כל כך טובים אלינו. הם נתנו לנו מקום לישון, קצת אוכל ושתייה חמה.

כשהגענו סוף סוף לקישינב, התחלתי לעבוד מיד עם הקונסולים. עבדנו כמעט 20 שעות ביום. זו כבר לא הייתה טיסה אחת בחודש. היינו צריכים לשלוח טיסה אחת מדי יום. כל כך הרבה אנשים רצו לעזוב לישראל. רציתי להישאר בקישינב יותר ולהמשיך לעזור למלגה. עם זאת, ההורים שלי כבר היו עייפים מאוד, אמי נזקקה לסיוע רפואי והילדים של אחותי היו עייפים. לא יכולנו להחזיק אותם בקישינב יותר. אז ב-18 במרץ טסנו לישראל. עכשיו אנחנו בצפון הארץ.

אני ממשיכה בעבודתי, למעשה, מעולם לא הפסקתי, כי אני מאמינה כערך עליון לסיעי לאנשים בזמנים שהם כה זקוקים לו, במיוחד עכשיו, כשהמלחמה הפכה כל כך קשה. ההורים שלי וכל המשפחה, עדיין מפחדים מקולות חזקים, אבל עכשיו אנחנו  רגועים יותר. היה לנו המון מזל, על האפשרות להגיע לארץ ישראל. אבל זה גם כבוד גדול שהיה לי האפשרות לסייע לאנשים שנמלטו מהמוות.

תרומה התנדבות
דילוג לתוכן