"'הבדידות הורגת היא לא סתם אימרה חלולה, זו מציאות קשה ועצובה"
עפרה אילון, רכזת מרחבית בגליל המרכזי ובגולן. גרה בלהבות הבשן. נשואה ואם ל-3
"האזור שבו אני נמצאת הוא פריפריאלי. ככזה, רוב הרשויות, מלבד כרמיאל שמשתייכת לאשכול 6 של הלמ"ס, כלומר דירוג חברתי כלכלי בינוני, משתייכות לאשכולות נמוכים – 1-5 ולכן הצרכים בהן הם רבים. החדשות הטובות הן שהדרכים פה פנויות, יש מרחבים פתוחים, ריאות ירוקות וטבע נהדר שתמיד מרחיב את הלב", אומרת אילון וממשיכה: "אנשים בערים הפריפריאליות הם חמים, דואגים זה לזה, ויש פה המון קבוצות של עזרה הדדית".
מה הייחוד שאת מביאה אל התפקיד ומה מבחינתך הדבר החשוב ביותר במסגרתו?
"אני מביאה איתי את הניסיון שלי מתפקיד אחר, במטה הקרן לידידות. מתוך צומת משמעותי ראיתי איך הדברים מתנהלים ברמת המקרו, איך נבנות תוכניות ואיך מתקבלות החלטות. ההבנה שזה יצר אצלי היא שהתוכניות וההחלטות המתקבלות מעידות על כך שמדובר בארגון חכם. אני לא מכירה הרבה ארגונים שפועלים ביעילות ובמהירות כמו הקרן. בעבודתי עם הרב אקשטיין ז"ל למדתי שהדבר החשוב ביותר הוא הכבוד לבני האדם. הקרן לידידות קודם כל מסתכלת על האדם ומקפידה לשמור על כבודו. לעולם לא נעמיד אנשים לחלוקת חבילות ונחשוף אותם לבושה".
איזה מפגש נחקק אצלך במהלך השנים בקרן?
"ישנה אישה בקריית שמונה, א', שבמיוחד נגעה לליבי. היא ערירית לגמרי, חולה בסרטן, התנדבה שנים בבתי ספר בקריית שמונה, מתגוררת בדיור הציבורי ונזקקת לסיוע של הקרן לידידות במוצרי מזון. למרות כל הקשיים שהיא חווה בחייה, היא נשארת חיובית וחיונית, ולא נותנת למצוקות להשפיע על האופן שבו היא מתנהלת בעולם. בני רותם וא' חולקים יום הולדת באותו תאריך ומאז שנודע לה על כך היא מתקשרת לפני חגים לאחל חג שמח ולשאול לשלומו. ביוני האחרון חגג רותם יום הולדת 9 וביקש לאחל לה יום הולדת שמח. אפינו ביחד עוגה, קישטנו אותה, קטפנו פרחים מהגינה והלכנו לבקר אותה. היא מאוד התרגשה שבאנו ומאז הקשר התהדק אף יותר. זו דוגמה לקשר שלעולם לא היה נוצר אלמלא הקרן לידידות".
מה היה הרגע שגרם לך לבכות?
"באחד המבצעים הראשונים שערכתי בתפקידי כרכזת מרחב במערך השטח היה מבצע חלוקת שי לחג השבועות לקשישים בודדים בקריית שמונה. פרסמתי קריאה בדף הפייסבוק של נשות הגליל העליון וההיענות היתה מדהימה. הקרן לידידות סיפקה צידניות שהמתנדבים מילאו בכל טוב והעניקו אותן לקשישים. מקרה אחד ריגש אותי מאוד. שלחתי את אחת המשפחות המתנדבות לקשיש בשם מרדכי, שהיה בעברו מאמן כדורגל ואיש מאד מוכר באזור אבל השנים לא היו טובות אליו בריאותית וגם כל משפחתו עזבה את האזור כך שהוא נשאר בודד לגמרי. בתום המבצע שלח לי מרדכי תמונה שלו עם המשפחה שבאה לבקר אותו ולתת לו את השי. מרדכי כתב לי שבמהלך כל הביקור של המשפחה הוא לא הפסיק לבכות מהתרגשות ומאושר כי הרגיש שוב חלק ממשפחה גדולה ואוהבת. כמובן שגם אני דמעתי, קצת מהתרגשות וקצת מעצב על האיש היקר הזה ועל בדידותו.
מה המצוקה הכי גדולה שאת נחשפת אליה בשטח?
"אין ספק שהמצוקות שאנחנו נתקלים בהן הן רבות ומגוונות. מן הסתם אנחנו יותר חשופים לצרכים ולמצוקות של הקשישים. בתקופה האחרונה, בעקבות משבר הקורונה, אני מרגישה שהבדידות היא המצוקה העיקרית שרק הולכת ומתעצמת. גם קשישים שיש להם משפחות, ובימים רגילים מתראים איתן על בסיס קבוע, מוצאים את עצמם היום יותר ויותר מבודדים עקב הסגר והחשש מהידבקות והדבקה. אני שומעת ורואה יותר ויותר קשישים עצובים, מיואשים, פסימיים וחסרי תקווה. הבדידות מעצימה אצלם את תחלואי הגוף והנפש ואני חוששת ממש מהידרדרות תפקודית ובריאותית בקרב הרבה מאד קשישים בעקבות המצב. 'הבדידות הורגת' היא לא סתם אימרה חלולה, זו מציאות קשה ועצובה".
איך יוצרים סדרי עדיפויות ומחליטים מה בא לפני מה ומה יכול לחכות?
"מבחינתי, קודם לכל – מי שצריך כאן ועכשיו סיוע. מה שנוגע לצרכים דחופים ובסיסיים הוא הדבר הראשון. בסופו של דבר, זו המטרה של הקרן לידידות, לספק מענה מידי לצרכים הבסיסיים והדחופים ביותר".
מה היתרון היחסי של הקרן על פני עמותות אחרות?
"אנחנו ארגון חכם שמפתח את התוכניות, משכלל אותן ואת שיטות העבודה עם המון מחשבה ולמידה תוך כדי תנועה. אנחנו לא מקובעים וזה היתרון הגדול שלנו".
מה הביא אותך אל הקרן לידידות ומה משאיר אותך בה?
"אני כבר שש שנים בקרן, מתוכן שלוש שנים במטה בירושלים, ושלוש שנים בתפקיד שטח. מאז ומתמיד עבדתי בארגונים לתועלת הציבור. יכולתי לבחור לעבוד בארגונים עסקיים שמה שמדבר בהם בסופו של דבר הוא הכסף וכמה אני עושה לבעלי המניות ולעצמי, אבל אני לא שם. תמיד חשוב לי לעשות משהו משמעותי ברמה הציבורית, ואם יש לזה אימפקט על חיים של בני אדם – מה טוב. מה שמשאיר אותי זה הגיוון שיש בעבודה והעובדה שאני נתקלת יום יום בצורך של האנשים ובמענה שאני נותנת להם. יש בזה סיפוק שלא ניתן לתאר".