התרגשנו לקבל את פניהם של 219 עולים חדשים מאתיופיה שהגיעו בטיסת ידידות במסגרת מבצע "צור ישראל"

בני חדד לא ישכח לעולם את מה שראו עיניו באתיופיה, בבתיהן של שלוש משפחות מתוך 219 העולים שעלו ארצה השבוע במסגרת מבצע "צור ישראל". "הן חיו בתנאים כאלה שדבר אינו מובן מאליו. היה קושי גדול בשנים שלא ידעו אם יקבלו או לא אישור לעלות ארצה והנה, אחרי שנים ארוכות מאוד, זה קרה"

ארבע בבוקר. משרד הסוכנות היהודית בגונדר. משפחות עם ילדים, תינוקות על גבי האמהות, שתי מזוודות לכל משפחה ופריט חובה צמוד: כלי מסורתי לאכילת אינג'רה. חמישה אוטובוסים ממתינים למי שאושרה עלייתם ארצה מאתיופיה. הנציג מקריא את שמות המשפחה, ובזה אחר זה הם עולים לאוטובוסים המתמלאים בנוסעים ובמעט צידה, בדרך להגשמת החלום. 14 שעות נמשכת הנסיעה מגונדר לשדה התעופה באדיס אבבה. זו הפעם הראשונה בחייהם שהם עולים למטוס. הילדים עומדים מוקסמים ונוגעים במסכים שסביבם. הם עולים למטוס והטיסה ממריאה.

בתום שלוש שעות טיסה החלום מתגשם. ביום שלישי נחת בנמל התעופה בן גוריון מטוס נוסף, ועליו 219 עולים חדשים שהגיעו ממחנה הממתינים בגונדר. העלאתם התאפשרה הודות לשיתוף פעולה הדוק בין משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית והקרן לידידות. זוהי הטיסה השלישית במסגרת מבצע "צור ישראל" להעלאת יהודי אתיופיה הממתינים להגיע לארץ.

"שעות טיסה ספורות, וקפיצה עצומה בזמן ובמנטליות", כך מתמצת בני חדד, מנהל מערך עלייה וקליטה בקרן לידידות, את המסע מאתיופיה לארץ. העצב שליווה את העולים החדשים במשך שנים ארוכות מפנה את מקומו לתחושת הקלה. "הם חיו בתנאים כאלה שדבר אינו מובן מאליו. יש תחושת אושר שהנה, זה מתממש. היה להם קושי גדול בשנים שלא ידעו אם יקבלו או לא אישור לעלות ארצה. כשזה הצליח, כבר עלתה תחושת רווחה ושחרור".

חדד לא ישכח לעולם את מה שראו עיניו בבתיהן של שלוש משפחות מתוך 219 העולים שעלו ארצה השבוע, יום לפני המסע לארץ. "מוצאן של המשפחות בכפרים מרוחקים, שם אף אחד לא יודע שהן קיימות", מסביר חדד. "כדי שיכירו בהן והן ייכנסו לרשימת ההמתנה לעלייה ארצה, עליהן לחיות בגונדר או באדיס, שם יש פעילות קהילתית יהודית. בגונדר, במסגרת מפעלי ההזנה שפועלים במקום, רופאים מאתרים ילדים שסובלים מתת תזונה והקהילה נותנת להם מנות אוכל. בגונדר המנה מסתכמת בבננה, ביצה קשה ואינג'רה. לפי מחקרים רפואיים, כל שנה 17 ילדים ניצלים ממוות בזכות מפעל ההזנה. באדיס אבבה מפעל ההזנה מיועד לקשישים, שמקבלים שק קמח טף".

המשפחה הראשונה שפגש חדד חיכתה 22 שנה עד לעלייתה ארצה. "בבית אחד חיות שבע נפשות – זוג הורים עם חמשת ילדיהם הקטנים, שחלקם נולדו לתוך ההמתנה", הוא מתאר. "כשאני אומר 'בית' אני מתכוון לכך שכולם מצטופפים בחדר קטן, מנורה בקושי דולקת, השירותים והמטבח בחוץ, משותפים לכל שאר המשפחות שחיות בסביבה. יש להם מעט מאוד בגדים, לכל אחד מבני הבית סט לבוש אחד או שניים, הם אוכלים את המינימום שבמינימום. קשה לתאר במילים או לתפוס שבני אדם חיים כך במאה ה-21. הייתי בגונדר בביקורי הקודם לפני 12 שנה, כל כך הרבה דברים השתנו מאז, והם עדיין שם, ממתינים שייקחו אותם לישראל".

המשפחה השנייה המתינה 15 שנה. "שבעה ילדים שישנים יחד עם הוריהם בחדר אחד שדרכי הגישה אליו בוציות. אבי המשפחה סיפר לי שהוא עבד כחוצב אבנים. יום בהיר המעסיק שלו אמר לו: 'היום אני לא משלם לך על העבודה'. למה? סתם ככה. האיש העדיף להבליג על כך, העיקר שתישאר לו עבודה. מנצלים אותם. בעלי הדירות יודעים שיש למשפחה מקור הכנסה חיצוני מהקרובים שלהם שעלו לארץ, כך שהם גובים מהם שכירות גבוהה משכרם החודשי. צריך לזכור שגם קרוביהם בארץ הם לא עשירים מופלגים. רחוק מזה".

219 עולים, אינספור סיפורים אנושיים קשים. באדיס אבבה פגש חדד זוג הורים עם שישה ילדים ותינוק, כולם מתגוררים בדירת חדר. "התינוק הוא פרי קשר מזדמן של הבת. המשפחה הייתה צריכה להחליט אם לעלות ארצה בלי הילדה והתינוק, או להישאר שם ולא לעלות, במטרה לנסות לשכנע כך את הגורמים הרשמיים במדינת ישראל שלא להשאיר אותה מאחור. מרגע שנולדה התינוקת, הבת כבר אינה מוגדרת כחלק מהמשפחה הגרעינית שזכאית לעלות ארצה. המפגש עם המשפחות הוא אגרוף בבטן. אנחנו בקרן יודעים מעבר לכל צל של ספק: אם יש אנשים שהמדינה סבורה שהם זכאים לעלות לארץ, צריך להעלות אותם כבר מחר, כי הם חיים שם בתנאים בלתי אפשריים". יעל אקשטיין, נשיאת הקרן לידידות, מזכירה כי הקרן הייתה מהגופים הראשונים שהביאו עולים מאתיופיה, כבר בשנות השמונים, וכבר שלושים שנה שהקרן מעורבת עמוקות בהבאתם ארצה, יחד עם הסוכנות היהודית וממשלת ישראל, ובקליטתם הטובה בישראל. "אנו מאחלים לכל העולים שמגיעים במבצע 'צור ישראל' קליטה מהירה ומוצלחת בישראל", אומרת אקשטיין. "אנו נעשה כל מאמץ לסייע להם ולכל קהילת יוצאי אתיופיה המופלאה".