fbpx

"לא לכולם קל להודות שהם נזקקים"

כרמית אביטן, רכזת מרחב נגב מזרחי ואילת, נשואה ואם ל-3. נולדה בירוחם ושם הקימה את ביתה

"במרחב שבו אני עובדת, האזורים המרכזיים לעשייה של הקרן הם ירוחם, דימונה, ערד ואילת", מספרת כרמית אביטן. "לכל מקום מאפיינים משלו: ירוחם היא עיירה קסומה המכילה בתוכה מגוון רחב של אנשים מקהילות שונות. רבע מאוכלוסיית ירוחם מטופלת ברווחה. בירוחם חיים כאלף קשישים מעדות שונות שהגיעו לאורך השנים, החל משנות ה-50 ועד שנות ה-90 עם העלייה מברית המועצות. לכל קהילה כזו יש צרכים ייחודיים משלה והמטרה היא לזהות את הצרכים גם אם אין פנייה אקטיבית. דימונה זהה לירוחם מבחינת חתך האוכלוסייה שבה, אך דימונה היא עיר ולא עיירת פיתוח ולכן המשאבים הנדרשים על מנת לסייע הם גדולים יותר מבחינת הארגון והיכולת בשטח שלי כרכזת היא גדולה כי כוח האדם גדול יותר. ערד היא עיר מאוד הטרוגנית מבחינת אוכלוסיית היעד של הקרן וגם אילת. תפקידי כרכזת הוא להגיע אל כולם, להכיר את התרבות שלהם, להבין את החסמים המונעים מהם לבקש עזרה ולתת להם אפשרות להרגיש בנוח לקבל את העזרה ממקום של הרבה כבוד".

מה הייחוד שאת מביאה אל התפקיד ומה מבחינתך הדבר החשוב ביותר במסגרתו?

"נולדתי וגדלתי בירוחם. בחרתי להקים בה את ביתי ולגדל את ילדיי. ההיכרות שלי עם התושבים היא רחבה מאוד. אני מכירה מאות קשישים והם מרגישים מאוד בטוח איתי. עובדה זו היא הייחודיות שאני מביאה לתפקיד שלי במקום כל כך קטן. בנוסף, אני מכירה הרבה מאוד אנשים שעובדים עם קשישים וההיכרות האישית מאפשרת לנו לשתף פעולה – בין אם זה אגף הרווחה או מרכז היום. בדימונה, ערד ואילת לא הכרתי אישית את המוטבים, אך אופי המקום כמעט וזהה לירוחם ולמדתי ליצור שיתופי פעולה טובים עם כל בעלי התפקידים".

איזה מפגש נחקק אצלך והעלה בך דמעות?

"לא אשכח את ביקורי הבית הראשונים שלי כשהייתי רכזת בבאר שבע. זכור לי במיוחד ביקור אצל אמא לשני בנים. האחד מתגורר בארה"ב והשני חי ביישוב בדרום, אך מסרב להביא אותה אליו כי אשתו לא מסכימה. כשזה נודע לי, לא האמנתי למשמע אוזניי. החשיפה למקרים כאלה ואחרים של עוני, מצוקה ובדידות, זה לא משהו שניתן לתאר במילים או להתרגל אליו. האישה הזו הפכה לחלק בלתי נפרד מחיי. הילדים שלי הגיעו לבקר אותה יחד איתי, הגעתי איתה למרכז היום להכיר את חברותיה וכאשר היא נפטרה, בני משפחתי ואני היינו מאוד עצובים".

איך יוצרים סדרי עדיפויות?

"נזקקות קשה לכל אחת ואחד ולא משנה מה היא. כשאדם נזקק, הוא מצפה לקבל מענה. לא לכולם קל להודות שהם נזקקים ואני צריכה להסתכל על כל צורך כאילו הוא הצורך הכי חשוב. מי שעומד מנגד, לא משווה את עצמו לאף אחד אחר. הוא כרגע צריך משהו ואני צריכה לנסות ולסייע לו באמצעות הקרן לידידות ככל האפשר. אותו לא מעניין שיש צרכים לכאורה חשובים יותר. יחד עם זאת, אני מכירה את התמונה הרחבה ויודעת לנתב ולתזמן נכון את הזמן שלי".

מה הדבר הכי חשוב שאנשים לא יודעים על הקרן לידידות וכדאי שידעו?

"רוב המוטבים מתרשמים שמי שבאמת עוזר להם אלה הרשויות המקומיות ולא הקרן. באופן אישי נראה לי חשוב שהמוטבים עצמם ידעו שהקרן היא שמאפשרת לרשויות לסייע".

מה הביא אותך אל הקרן לידידות ומה משאיר אותך בה?

"חיפשתי עבודה מעניינת. עבודה שצריך להפעיל בה את הלב ולא רק את הראש. מצאתי את זה כאן בקרן ואני מודה כל יום על הזכות להיות צינור לכל כך הרבה נזקקים לקבל את המענה אותו הם צריכים. אין ספק שמאוד קשה לפגוש סיפורים לא פשוטים ברמה היומיומית. לפגוש קשישים בודדים ולשמוע את המצוקה שלהם. לא פעם אני מניחה את הראש על הכרית ומשחזרת את כל מה ששמעתי באותו יום ומודה כל לילה מחדש על הזכות הזו".

תרומה התנדבות
דילוג לתוכן