"היכולת לראות את המצוקות של האנשים ולתת להן מענה איכותי ומיידי היא הקסם הגדול של הקרן"

קרולינה פוטר, רכזת שטח באזור הקריות והגליל מערבי – מנהריה ענהריהד טירת הכרמל. גרה בקריית מוצקין, נשואה ואם ל-3

קרולינה פוטר היא בעלת תואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית. לפני כשש שנים וחצי, כאשר חיפשה מקום עבודה שיהיה עבורה בית, נודע לה שבקרן לידידות מחפשים מישהי שתקים תוכנית סיוע לקשישים בקריית ים ובקריית אתא. "קפצתי על התפקיד", היא משחזרת. "הרעיון להקים מערך שלם שיכול לסייע לאוכלוסיית הקשישים קסם לי מאוד. בסופו של דבר, התפקיד התרחב בצורה מאוד משמעותית והפכתי לרכזת שטח. מהות העשייה מבחינתי היא לעזור ככל שניתן. הדגש המרכזי שלנו הוא קשישים וניצולי שואה, אולם בתקופת הקורונה האוכלוסיות שקיבלו סיוע מהקרן התרחבו באופן מאוד משמעותי".

מה הייחוד שאת מביאה אל התפקיד ומה מבחינתך הדבר החשוב ביותר במסגרתו?

"בגלל שאני מגיעה מרקע של עבודה סוציאלית, אני מביאה את הידע המקצועי שלי לתפקיד. אני יודעת איך דברים עובדים מכיוונן של הרשויות המקומיות ולשכות הרווחה ואני מנצלת את הידע הזה כדי לרקום שיתופי פעולה ומתן סיוע לאנשים רבים ככל האפשר. בנוסף, אני שמה דגש על תחום המתנדבים למען הקרן לידידות ומעבירה הדרכות רבות שעוסקות בטיוב יכולות הסיוע של המתנדבים לקשישים. בהדרכות כל אחד מהמתנדבים משתף מהניסיון ומהמקרים שחווה בשטח, מחליפים רעיונות ונעזרים אחד בשני".

איזה מפגש נחקק אצלך במהלך עבודתך בקרן?

"בתקופת הקורונה נכנסו למעגל המבקשים סיוע אנשים שבימים כתיקונם הצליחו לכלכל את עצמם ללא כל קושי. באחד מימי החמישי בשעות היום המאוחרות הגיעה אלי פנייה מטעם לשכת הרווחה בעכו. גבר בשנות ה-30 לחייו, נשוי ואב לשתי בנות. אשתו נמצאת בחודשי הריון מתקדמים. בשל משבר הקורונה הוא הוצא לחל"ת מעבודתו במפעל ופשוט לא הצליח לקיים את משפחתו בכבוד. בצר לו הוא כתב מייל לעירייה: 'האם אתם יכולים לעזור לי? אין לי במה להאכיל את הבנות שלי'. במייל הוא סיפר שכדי לחסוך בעלויות המזון, הוא מכין ביצה קשה וחותך אותה לשני חצאים, חצי לכל ילדה. הפנייה הגיעה אלי והבנתי שמדובר באדם שזקוק לעזרה באופן מיידי. הצלחנו לסדר לו ולבני משפחתו ארוחות חמות לאותו סוף שבוע ובתחילת השבוע שלאחר מכן הוא קיבל מהקרן מענק של 700 שקלים ולאחר מכן מענק נוסף. זו בעיני הגדולה של הקרן – היכולת לראות את המצוקות של האנשים ולתת להן מענה איכותי ומיידי".

מה המצוקה הגדולה ביותר שאת נתקלת בה?

"בעיני הבדידות של הקשישים היא המצוקה הגדולה ביותר. אני גאה להיות חלק מארגון שעושה יחד עם הקשישים כברת דרך ארוכה ומלווה אותם לאורך שלבים משמעותיים בחיים. בתחילת עבודתי בקרן, הגעתי לביקור בית אצל קשישה מקריית ים. היא גרה בדירת חדר וחצי רעועה, ובימי החורף הביוב עולה על גדותיו. למרות זאת אותה קשישה התנדבה בעצמה במסגרת הקרן, היתה פוגשת קשישים אחרים לסייע להם בהפגת בדידות. לאורך השנים המצב הבריאותי שלה הידרדר וכיום היא כמעט לא יכולה לצאת מהבית. כיוון שידעתי כמה הקשר עם אנשים חשוב לה, אני דואגת לה למתנדבת שתשוחח איתה בטלפון, עוזרת לה באוכל ובודקת כל העת איזה סיוע היא צריכה. זה היופי בקרן לידידות. הסיוע שאנחנו מציעים הוא לא סטטי, אלא משתנה לאורך השנים בהתאם לצורך".

איך יוצרים סדרי עדיפויות ומחליטים מה בא לפני מה ומה יכול לחכות?

"אני מרגישה שאין לי צורך לעשות סדרי עדיפויות כי הקרן פשוט נותנת מענה נפלא. אפשר היה לראות את זה באופן יוצא מגדר הרגיל בתקופת הקורונה. הקרן הצליחה ממש להמציא את עצמה מחדש, להיות הכי רלוונטית שיש, להגיע גם למשפחות שלא היו ברשימות המוטבים שלנו בעבר. נתנו להן אוויר לנשימה, היינו האור שלהן. זה נותן תחושת סיפוק אדירה לדעת שאני נמצאת במקום הנכון ויכולה לתת מענה לאנשים בזמן שהם מרגישים שכל העולם סוגר עליהם".

מה הייחוד של הקרן?

"היקף העשייה שנוגע באנשים בכל רחבי המדינה. היקף העשייה של הקרן הוא עצום וכל הזמן הוא רק הולך וגדל".

מה הביא אותך אל הקרן לידידות ומה משאיר אותך בה?

"מה שמשאיר אותי מעבר לזה שאני אוהבת את העבודה, זו התרבות הארגונית שנותנת לעובד להרגיש חלק ממשפחה. תמיד יש לך אמירה, מקום להשפיע, יש במות להביע דעה. גם אם הדעה שלי לא תמיד מתקבלת, אני יודעת שמקשיבים לי, שרואים אותי ואת הצרכים שיש לי באופן אישי וגם את הצרכים שאני מעלה מהשטח. זו תחושה מעצימה מאוד".