"כשאני מכניסה מוטבים חדשים לתוכניות של הקרן, אני יודעת שהם לא יצטרכו יותר לדאוג שיהיה להם קר בחורף או שלא יהיה להם מה לאכול"

כרמית אביטן, רכזת מרחב נגב מזרחי ונטלי שקלובר, רכזת מרכז – מבת ים עד פתח תקווה, אם לבן 29 שחי בקנדה, גרה באשדודאילת, נשואה ואם ל-3. נולדה בירוחם ושם הקימה את ביתה

נטלי שקלובר עלתה לפני כעשרים שנים מאוזבקיסטן לישראל. במשך שנים ארוכות היא עבדה בקמעונאות, כך שיצירת שיתופי פעולה אינה זרה לה. לפני כשש שנים היא הגיעה לקרן לידידות ומאז מרגישה שכל יום הוא שליחות. "בנוסף לעבודה שלי כרכזת שטח אני מתנדבת בעצמי ומסייעת לשתי קשישות שממש נקשרתי אליהן. אולי בגלל שאני מתנדבת בעצמי, אני מבינה עד כמה כל אדם שמתנדב או עושה משהו למען האחר, זה פשוט חתיכה של זהב".

מה הייחוד שאת מביאה אל התפקיד ומה מבחינתך הדבר החשוב ביותר במסגרתו?

"בכל בוקר אני קמה לעבודה ויודעת שאני הולכת לעשות מצווה. אמנם אני מקבלת משכורת על העבודה הזו, אבל אני תמיד אומרת לכל מי שסביבי – אם שליש מהברכות שאני מקבלת מהקשישים יתקבל, אני מסודרת לכל החיים. אני חושבת שגם הקשישים וגם המתנדבים באזור שלי מרגישים שאני עושה את הכל מכל הלב ועם אהבה ותחושת שליחות גדולה. לדעתי זה הייחוד שלי. יש הרבה מקרים שבהם אני מגיעה לבתים ופוגשת אנשים שחשבו שאף אחד כבר לא יכול לעזור להם, ואז הם מקבלים חיוך גדול ותקווה ענקית ממני בתור הנציגה של הקרן. הדבר הכי חשוב במה שהקרן עושה הוא לתת תקווה לאנשים".

איזה מפגש נחקק אצלך במהלך עבודתך בקרן?

"אני מכירה 80% מהקשישים שמקבלים סיוע מהקרן. בבתים של רבים מהם גם ביקרתי וראיתי במו עיני מה המציאות שבה הם חיים. באחד הימים הגעתי לביקור בביתו של קשיש שלא היה מוכר עד אותה העת לשירותי הרווחה. נכנסנו לבית שלו וראיתי שהוא ישן על מזרון מרופט ובבית יש שלושה ארגזים – ארגז אחד שימש שולחן, אחד שימש כסא ועוד ארגז הכיל את כל מה שהיה לאותו אדם בבית. הבנתי מיד שמדובר באדם שזקוק לסיוע מיידי ואכן הוא קיבל מהקרן תלושים לרכישת מזון, משלוח של אוכל פעם בחודש, רכשנו עבורו מיטה, כסאות ושולחן. עזרנו לו מכל הבחינות, כדי לאפשר לו לחיות חיים של כבוד".

מה המצוקה הגדולה ביותר שאת נתקלת בה?

"לאורך השנים נתקלתי בהרבה מאוד אנשים במצוקה, חלק מהסיפורים האלו מלווים אותי. למשל קשיש שהגעתי אליו הביתה וכל מה שהיה לו לאכול זה מלפפון ירוק ואוכל מקופסת שימורים או ניצול שואה שחי בעוני מוחלט בבית בלי חימום או ריהוט כיוון שאין לו כסף לשלם על הדברים האלו. כשאני מגיעה אל האנשים האלו, אני יודעת שאני חותמת על אישורים שהם יקבלו משלוחים של אוכל למשך כל ימי חייהם, אני יודעת שהם לא יצטרכו יותר לדאוג שיהיה להם קר בחורף או שלא יהיה להם מה לאכול. אם הקשישים צריכים סיוע בטיפולי שיניים, רכישת משקפיים, מכשירי שמיעה – הם יקבלו את הדברים האלו מטעם הקרן ואיכות החיים שלהם תשתפר. יש בעשייה הזו תחושת סיפוק עצומה".

איך יוצרים סדרי עדיפויות ומחליטים מה בא לפני מה ומה יכול לחכות?

"כרגע נמצאים 1,370 אנשים בתוכנית של 'בכבוד ובידידות'. כולם אצלי ראשונים בתור. אין דבר כזה שאגיד למישהו שהוא צריך לחכות. אם למישהו אין מה לאכול, אני באותו רגע אעשה את הכל כדי שיהיה לו אוכל חם או מוצרי מזון. אני מעדיפה לתת להרבה אנשים כמות קטנה של אוכל או סכום קטן של כסף מאשר לתת הרבה כסף למעט אנשים. באופן הזה יותר אנשים יכולים לקבל את הסיוע המינימלי, הבסיסי שמאפשר חיים בכבוד".

מה ייחודה של הקרן?

"אנשים לא מודעים להיקפי העבודה והנתינה שעושה הקרן לידידות. תודות לתרומות שאנחנו מקבלים מאנשים מישראל ומרחבי העולם, יש לנו את היכולת ליצור את ההבדל עבור הרבה מאוד אנשים. למשל, בתקופת הקורונה, כ-15,000 איש קיבלו את העזרה שלנו מהיום למחר, חלקם אנשים שמעולם לא נזקקו לשירותי הרווחה. אנשי הקרן ידעו להיות שם עבורם, לתת מענה מיידי, גם אם הוא קטן. לפעמים זה כל מה שאדם צריך כדי להצליח להרים את עצמו מחדש. לנו יש את היכולת הזו וזו יכולת מדהימה".

מה הביא אותך אל הקרן לידידות ומה משאיר אותך בה?

"לפני כשש שנים ראיתי בפייסבוק פוסט שפירסמה חברה, בו היה כתוב שהקרן לידידות מחפשת עובדים לכל מיני פרויקטים שהיא רוצה להוציא לדרך. יצרתי איתה קשר, אמרתי לה שאני מעוניינת. אחרי שעברתי ראיונות אצל אנשי הקרן, התקבלתי לתפקיד. היתה לי זכות גדולה לעבוד ולהכיר את הרב יחיאל אקשטיין ז"ל שהקים את המיזם האדיר הזה. כשהוא נפטר, זו היתה מכה קשה מאוד עבורי ואני שמחה שאנחנו ממשיכים את הדרך שלו, את המורשת שלו. אני כבר שש שנים עובדת בקרן וכל יום מודה מחדש על הזכות שנפלה בחלקי".

תרומה התנדבות