"מדהים לראות את השינוי שהעולים עושים בחייהם"

גוסטבו גקמן, מנהל העלייה של הקרן לידידות ממדינות אמריקה הלטינית, ספרד ופורטוגל, עלה בגיל 20 מארגנטינה לישראל, ועבר את כל השלבים מ"עולה חדש" ועד ישראלי לכל דבר ועניין. כיום הוא עושה לילות כימים כדי להפוך את העלייה לישראל לתהליך מזמין, נוח, יעיל ופשוט. כן, גם בשנת הקורונה

הסיפור הזה מתחיל בבית בוץ בפרו, מקבל תפנית ומגיע לטבריה. קשה לשכוח את ההבעה שהייתה נסוכה על פניהם של הילדה הקטנה סול ברנר והוריה פבלו ואנה לוסיה בזמן שגלגלי המטוס נגעו באדמת הארץ. אנשי הקרן לידידות, שהיו מאחורי המבצע המהיר והיעיל להעלאתם ארצה, הרגישו שהבלתי אפשרי נעשה. חודשים קצרים לפני הנחיתה המתוקה בישראל בני המשפחה חיו בדלות רבה בבית בוץ בפרברים של לימה. כשהחלו במגעים לקראת עריכת המסמכים שיכשירו עבורם את הקרקע לעלייה, אף אחד לא הכין אותם לעובדה ששיטפון אדיר יפקוד את אזור המגורים שלהם וביתם ייהרס עד היסוד.

"בן לילה בני משפחת ברנר נותרו למעשה חסרי כל", מספר גוסטבו גקמן, מנהל העלייה של הקרן לידידות ממדינות אמריקה הלטינית, ספרד ופורטוגל. "מעט הרכוש שהיה להם נהרס בשיטפון והם נותרו בלי קורת גג. אחד הטלפונים הראשונים שפבלו עשה היה אל נציג הקרן לידידות. הוא שאל אם יש אפשרות לזרז את תהליך העלייה. הבנו שמדובר במקרה חירום של ממש. קיצרנו תהליכים, זירזנו את הדברים ככל שרק יכולנו והצלחנו להעלות אותם לישראל תוך פרק זמן קצר מאוד".

טרם הגעתם הקרן לידידות שכרה עבורם דירה בטבריה ואף מצאה מקום עבודה לפבלו, בעירייה. "הוא התחיל לעבוד. הקרן שילמה עבור הדירה שכירות במשך חודש, והחל מהחודש השני הם הצליחו לעמוד בכל התשלומים", ממשיך גקמן, שמקפיד לשמור על קשר רציף עם המשפחה. "הם מתקשרים אליי, מספרים על ההתקדמות שלהם, על כך שרכשו רכב, על הקידום שפבלו קיבל בעבודה, על השפה העברית שהם הצליחו לרכוש, ובעצם חוזרים שוב ושוב על כך שהם התאקלמו בישראל ומרגישים שהגיעו הביתה. צריך להבין – אלה אנשים שכאשר הגענו אליהם לא היה להם מה לאכול. מדהים לראות את השינוי שהם עשו בחיים, וזה סיפוק אדיר לדעת שלקרן לידידות יש חלק בזה".

כבר שלוש וחצי שנים שגוסטבו, שעלה לארץ מארגנטינה בגיל 20, הוא חלק מהקרן לידידות, ונדמה שהאנרגיה שלו והרצון להגיע לעולים רבים ככל האפשר רק גוברים.

"השנה האחרונה הייתה פשוט מטורפת", הוא אומר. "בשנים רגילות, מהמדינות שעליהן אני אחראי, הקרן פועלת להעלאתם של כ-600 עולים. בשנת הקורונה עלו כמעט 1,000 עולים. האתגר המרכזי השנה היה לוגיסטי, מכיוון שחוקים השתנו לעתים תכופות והיה קשה לעקוב אחרי הדברים. הקרן לידידות הצליחה להגיב בצורה מדהימה ולתת מענה נרחב לכל הצרכים, גם בתנאים של אי ודאות.

"זה אחד הדברים היפים בקרן: אנחנו שמים את העולה במרכז, מטפלים בדברים בצורה מאוד יעילה ומסבירת פנים. לאורך כל הדרך היה לי חשוב לוודא שהעולים החדשים מבינים שגם בישראל יש קורונה, ושיגיעו עם יכולת הכלה לכך שהדברים לא בהכרח יזרמו כבר מההתחלה.

"כולם ענו לי שהם סומכים על זה שישראל תתאושש הרבה יותר מהר מאשר אמריקה לטינית , ולכן הם מעדיפים לעבור את התקופה הזו כאן, בבית. כולם יודעים שהביטחון, מערכת הבריאות ומערכת החינוך שישראל יכולה לספק טובים הרבה יותר ממה שמדינות של אמריקה לטינית מציעה להם ולילדיהם. הם בעצם ניצלו את השנה שכל העולם היה במעין עצירה כדי לעשות צעד שחלמו עליו הרבה שנים".

מה הדבר החשוב לך ביותר?

"בעיניי הדבר החשוב ביותר הוא שהעולים יבינו שהם אלה שמניעים את תהליך העלייה. הם צריכים לחשוב כמה צעדים קדימה, לדעת לשאול שאלות ולבקש עזרה במקומות שצריך. יש אנשים שמטבעם מופנמים יותר, ואז נוצר מצב שהם מרגישים שהתהליך יקרה מעצמו, וזה ממש לא ככה. עולה שקיבל החלטה צריך להיות אקטיבי, ליזום, לקדם את התהליך. אנחנו בקרן לידידות כבר ניתן את כל המענה הנדרש.

"לי באופן אישי חשוב שיהודים באזורים שאני אחראי עליהם יכירו את הקרן לידידות, ידעו שיש ארגון שעוזר ליהודים לעלות לישראל. אחרי השלב הזה אני רואה חשיבות גדולה בהענקת השירות הטוב ביותר, ליווי לאורך כל התהליך, לספק מענה לכל השאלות, לתת לעולים תחושה שיש מי שעושה איתם את הדרך, עם המון אמפתיה והבנה לקשיים שהם עוברים. אחרי הכל, גם אני הייתי עולה חדש, אני מבין מה עובר עליהם ויכול לייעץ גם כמישהו מקצועי וגם כמישהו שעשה את התהליך שהם עושים כרגע.

"בתור עולה לשעבר, אני יודע שכשהם נוחתים בישראל החיים שלהם צפויים להשתנות מקצה לקצה. חשוב לי לוודא באופן אישי שמהרגע שהם חושבים לעשות עלייה ועד לרגע שהם מגיעים לישראל, וכמובן גם בקליטה במדינה החדשה – שהכל יתנהל בצורה הטובה ביותר מבחינתם, שידעו וירגישו שהם לא לבד".