תיעודה של איילת שילה תמיר, מנכ"לית הקרן לידידות, בגבול פלאנקה – מולדובה

"אין גברים בזרם שעובר את הגבול, כמעט לחלוטין, הנשים שעוברות את הגבול קבלו כמה שעות קודם החלטה אמיצה שקורעת לב ומזכירה ימים אחרים להפרד מבן הזוג, הבן, ההורה ולצאת לבד אל הלא נודע."

מעבר הגבול פלאנקה – מולדובה
11 בבוקר
מזג האויר למזלנו ובעיקר למזלן של מאות הנשים הילדים והקשישים שראינו עוברים חם יחסית
זה מאפשר ללכת ברגל את שבעת הק״מ מעבר בין הגבולות עם התיק מבלי שקופאים מקור
מי שתראו בתמונות צעדה 7 ק"מ – ולמזלן אתמול היה מזג אויר טוב לפני כמה ימים בשלג והגשם זה נראה אחרת.

התמונה האנושית מהפנטת
זרם מתמיד של נשים
אמא וילד
אמא וילדה וסבתא
שתי נשים שלושה ילדים
רק נשים רק ילדים
וקשישים
כל משפחה שלישית עם כלב או חתול סגורים בכלוב או מציצים מתוך המעיל
תרמיל גב או תיק קטן או שק כמו של סופר סל לקניות
וזהו.
וזהו.

אין גברים בזרם שעובר את הגבול, כמעט לחלוטין, הנשים שעוברות את הגבול קבלו כמה שעות קודם החלטה אמיצה שקורעת לב ומזכירה ימים אחרים להפרד מבן הזוג, הבן, ההורה ולצאת לבד אל הלא נודע.

המולדובנים מקבלים את העוברות בסבר פנים יפות, מערכת הסעים מביאה אותם לנקודת איסוף, אבל התשתית עדין מינימאלית – מגרש עפר גדול ופתוח.

ושם יש שתיה חמה, מרק, תבשיל אורז ועוף, בגדים וטיפול רפואי ראשוני.
הכל פתוח ובסיסי ביותר, ומזג האויר משחק תפקיד קריטי, ומאפשר להמתין את השעות הארוכות בחוץ, ככל הניתן קבלת פנים סבירה, למדינה מהעניות באירופה שפותחת את הלב כמיטב יכולתה לשכניה.

הם יוצאות מהבית בבוקר: נשות קריירה ועקרות בית ואמהות עם מסגרת חיים, חברים, עבודה, כבוד עצמי.
שמונה שעות אחר כך שהן עוברות את הגבול הן משאירות את הבית, העבודה, החברים, ההורים המבוגרים מאחוריהן.

וההבנה הקשה ביותר שנוספה לי מהמפגש הישיר מעבר למה שלמדנו בחדשות הן הופכות באחת לתלויות לחלוטין בטוב ליבו של האחר –
ברגע אחד ממי שמנהלות חיים עצמאיים כדי לאכול הן צריכות לעמוד עם הילדים בתור למרק, כדי לעבור לעיר הגדולה הן צריכות לחפש את הכתובת לתשובה על מה עושים עכשיו, לעמוד בתור להסעה, הופכות לתלויות לחלוטין בטוב ליבם של האחרים באוכל לילדים, בקורת גג ללילה.
אובדן השליטה על החיים חד, אכזרי, מיידי
וקורע לב.
מצד שני, יש שקט, סדר, רצינות, ומה שנראה לפחות כחוסן נפשי – הנשים האוקראינית יהיו כנראה חלק מסיפור הגבורה של העם הזה.
כמה תמונות מהיום הזה

וזאת שנחקקה לי במיוחד
אישה עם שני ילדים
שהיה לי ממש ברור שהיא באה ממקום חזק, בטוח כלכלית,
וראיתי מהצד את הרגע שבו נכנסה אל תוך התור הארוך
ושינתה באחת את חייה
לא יודעת למה אבל
תמונת היד שלה עם הציפורניים המטופחות
נכנסה לי ללב כי היא הבליטה את הפער בצורה על כך חדה
ימים קודם בכל אצבע תשומת הלב היתה על צבע וציור הלק לכל אצבע ועכשיו עם שני הילדים לברוח ולצאת אל הלא נודע