חוה היא ניצולת שואה בת 94 המתמודדת עם עיוורון ומחלות קשות, אבל לא נותנת לדבר לעצור אותה: היא ובנה מלווים ונתמכים על ידי אנשי הקרן לידידות, והודות לסיוע שהיא מקבלת, היא מצליחה לסייע לשכניה ומודה על כל הטוב שעוטף אותה
כשפוגשים את חוה, ניצולת שואה בת 94, מבינים בדיוק למה הכוונה בביטוי "החצי המלא של הכוס". המוטו שלה, "אם את רוצה להישאר בחיים, קומי והיי בתנועה!", מלווה אותה עוד מהימים בהם ברחה בעגלה ללא גג יחד עם אמה ואחותה מאימת הנאצים. "אני זוכרת שבעגלה אמא חיבקה אותנו כל כך חזק, עד שאחותי אמרה לה 'אמא, את עוד תהרגי אותנו עם החיבוק שלך'", היא נזכרת.
הסיפור שלה יכול היה להפוך בקלות לסרט סוחט מרגש: בתום המלחמה חזרה לביתה ומצאה הריסות על גבי הריסות, כך שנאלצה במשך תקופה לחיות בבית מרחץ. לאחר מכן התקבלה ללימודים בתחום רכבות באוניברסיטה בלנינגרד (היום סנט פטרסבורג) ועבדה כל חייה בחברה הרכבות. כיום, בגיל 94, היא מתמודדת בגבורה עם מחלת הסוכרת ונמצאת על סף עיוורון מוחלט, אבל היא לא לבד. "בזכות העזרה של הקרן לידידות, אני יכולה להעסיק את מוסייה, שמטפלת בי. היא לא פחות ממלאך. אנחנו ביחד כבר 10 שנים. והיא מתקשרת מידי בוקר לדרוש בשלומי ושואלת מה חסר לי מבחינת אוכל. מאוחר יותר היא מגיעה עם הרבה מטעמים מעשה ידיה. היא ממש חברת נפש שלי, כמו מישהי מאוד קרובה מהמשפחה. ברור לי שבלי מוסייה חיי לא היו חיים".
למרות גילה ומגבלותיה הבריאותיות, חווה לא נכנעת למציאות. מידי יום היא יורדת ועולה במדרגות אל דירתה אשר בקומה הששית בבניין המגורים בו היא גרה. היא הולכת אל המכולת השכונתית כדי לקנות מצרכי מזון עבורה ועבור השכנים, מבשלת מאכלים יהודיים מסורתיים ומאחסנת אותם במקרר שרכשו עבורה נציגי הקרן לידידות. "עזרה לזולת ודאגה לאחר הם המפתח לחיים טובים יותר, מעין סגירת מעגל והכרת תודה על הטוב שעוטף אותי", היא אומרת ומזכירה כי הקרן לידידות תומכת גם בבנה, הסובל ממגבלות פיזיות רבות. "הבת שלי חיה במוסקבה. הנכד שלי הוא קרוב המשפחה היחיד שדואג לשלומי. כמה טוב שהסיוע של הקרן לידידות מאפשר לי לשכור את שירותיה של מוסייה ובכך לחיות את שארית חיי בתחושת רווחה, בידיעה שיש מי שדואג לי על בסיס יומיומי". את דבריה היא מסכמת בברכה לכל עם ישראל: "אני מאחלת לכולם חיים טובים כמו שלי. אני מרגישה שבקרן יש מי שדואגים לי!".
