"אתה מצליח לדמיין את הסיטואציה? אני שוב עם הבנים שלי אחרי שלא ראיתי אותם יותר משלוש וחצי שנים! העברתי את הימים בבכי, אבל היום לראשונה אלו דמעות של שמחה!" כך מתחילה רוחיה ארשוב, בת 39, את הסיפור המרגש על מציאת המשפחה האבודה, העלייה לארץ והאיחוד עם הילדים שלה.
רוחיה, אם לארבעה, מתגוררת בישראל כבר כמעט 3 שנים, מאז עלתה לארץ מטורקמניסטן. "גרנו בטורקמניסטן כל חיינו", אומרת רוחיה. סבתא של בעלי הגיעה לשם כשהיא פונתה מליטא במלחמת העולם השנייה. זה באמת היה סיפור דרמטי. לאה (כולם קראו לה ליזה) נולדה בקובנה, ליטא, הייתה הבכורה מבין שישה ילדים במשפחת קוורטובסקי. כשפלשה ברית המועצות לליטא ב-1940, לאה הייתה ילדה צעירה. היא פגשה קצין סובייטי, בשם איליה, והם התאהבו. הוריה של לאה התנגדו לקשר, כי הוא לא היה יהודי. הם התחתנו בסתר, וגרו בדירה סודית, מפחד מהוריה של לאה. כשהגרמנים כבשו את ברית המועצות ב-1941, גויס איליה לצבא הרוסי.
כולם הבינו שבסופו של דבר הנאצים יגיעו לקובנה. כדי להגן על אשתו היהודייה מפני הנאצים, לפני שעזב, איליה סידר לה מסמך רשמי המוכיח שהיא אשת קצין סובייטי. לאה ניסתה להגיע לבית הוריה, אבל כל הרחובות בעיירה היו סגורים. כשהמלחמה הסתיימה, לאה גילתה שהגרמנים הרגו את הוריה ואת כל אחיה ואחיותיה. בסוף המלחמה היא כבר ידעה שגם בעלה איליה נהרג. למעשה, היא הייתה לבד בעולם. שנים לאחר מכן, היא הכירה גבר מקומי והם התחתנו וחיו יחד עד ימיהם האחרונים. נולדו להם שתי בנות; אחת מהן הייתה חמותי - תמרה.
בטורקמניסטן היו מעט מאוד משפחות יהודיות, ללא בתי כנסת או בתי"ס יהודיים. תמרה הייתה המורה שלי לחיים יהודיים. היא לימדה אותי על מסורות וחגים יהודיים, היא לימדה אותי לאהוב את ישראל עוד לפני שידעתי למצוא אותה על המפה.
שנים רבות אחר כך, כשהיא כבר הייתה מאוד חולה, תמרה סיפר ה לי שיש לה משפחה בישראל. בני דודיה הצליחו להגיע לישראל והם גרים כרמיאל. התחלתי לחפש אותם עם המידע שהיה לי, דרך הפייסבוק, בתקווה שמישהו יעזור לי למצוא את המשפחה הישראלית שלנו. אישה אחת שלחה לי הודעה ואמרה לי שיש ארגון, בשם הקרן לידידות, שכנראה יכול לעזור לי! שלחתי הודעה באתר האינטרנט של הקרן. אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה הופתעתי כשקיבלתי תשובה מיידית מאישה אדיבה מאוד, רג'ינה לאש-רזניקוב, מנהלת העלייה במזרח אירופה של הקרן. רג'ינה הייתה עם המשפחה שלנו מאותו רגע. אנחנו בקשר גם היום כשאנחנו כבר חיים בישראל.
הקרן לידידות עזרה לנו להשיג תרופות לתמרה, שמצבה רק החמיר. הם גם עזרו לנו לסדר את כל מסמכי העלייה. סוף סוף, בשנת 2019, הגענו לישראל, רק עם שני ילדינו הקטנים יותר - ליילי, בת 16, ואמט, בת 10. שני הבנים הגדולים שלנו, עזיז וארסלאן, למדו באוניברסיטה ברוסיה ותכננו להגיע בקרוב אבל אז הקורונה הרסה את כל התוכניות. הבעיה הייתה שכל המסמכים לעלייה היו בטורקמניסטן והם לא יכלו להגיע לשם בגלל ההגבלות של הקורונה. אני לא יכול להגיד לך כמה מכתבים כתבתי לארגונים שונים, וביקשתי לעזור לי להביא את הבנים שלי לישראל. האדם היחיד שלא כתבתי לו היה כנראה נשיא ארצות הברית."
ועכשיו זהו, אפשר להירגע: אתמול, סוף סוף, הבנים שלי הגיעו הביתה! לישראל! בישלתי להם כל השבוע!"
עזיז הבן של רוחיה מספר בהתרגשות שאמא הכינו להם המון אוכל :) "לא טעמנו את האוכל שלה כבר שלוש וחצי שנים. באמת התגעגענו לזה מאוד. ברצינות, אנחנו מאוד שמחים להיות בישראל. הדבר הראשון שאנו מתכננים לעשות לאחר סיום תקופת ההסגר הוא להתחיל ללמוד עברית באולפן. כבר למדנו את האותיות בעברית. אחרי האולפן אנחנו מתכננים לנסוע קצת לרוסיה ולסיים את הלימודים. אז נחזור לישראל עם התעודות המקצועיות שלנו. אני לומד כלכלה, ואחי לומד משפטים. אני משוכנע שהוא יהפוך לעורך דין ישראלי מפורסם יום אחד. אנחנו מאוד שמחים להיות כאן. סבתא שלנו סיפרה לנו הרבה על המדינה הזו".
"אני לא רוצה לשכוח לספר לך משהו מאוד חשוב." אומרת רוחיה, "כאן בישראל, בפעם הראשונה בחיי, אני הולכת ללמוד ולקבל מקצוע אמיתי! אני מתחילה את התוכנית שלי במכללת סינגאלובסקי שם אלמד להיות סייעת שיניים רופא שיניים. מעולם לא למדתי או עבדתי בטורקמניסטן. התחתנו כשהייתי רק בת 17. בגיל הזה כבר הפכתי לאמא. לכן, אפשר לומר שאני נולדתי מחדש ושיהיו לי חיים שניים כאן בישראל עכשיו. אני כל כך אסירת תודה לרגינה ואחרים בקרן, בזכותם יש לנו כעת את ההזדמנות המדהימה הזו להתחיל חיים חדשים. עכשיו כשכל המשפחה סוף סוף ביחד, אני בטוחה שהחיים בישראל הולכים להיות מאוד מאושרים".
