הסיפור הבא נשמע ממאה אחרת. חובת קריאה, עדות ישירה
הגענו לגבול אוקראינה-מולדובה. השטח מלא באוהלים, מכוניות, אוטובוסים ואנשים. רובם בכלל לא לבושים חם מספיק במזג האוויר הקפוא הזה. רוב האנשים שקטים, חלקם נראים מדוכאים. אפשר לראות ילדים קטנים מתרוצצים, הם היחידים שמחייכים.
אנחנו פוגשים את בני חדד, מנהל העלייה והקליטה של הקרן לידידות. הוא מספר לנו על המשלחת של הקרן לידידות שהגיעה לפני יומיים.
הם השאירו את משפחותיהם בישראל, לקחו את הטיסה הקרובה ביותר לפולין, נסעו עד קישינב, מולדובה, ומשם לגבול אוקראינה.
המשימה הראשונה שלהם כאן מאוד ברורה – לעזור לכמה שיותר אנשים. הם מקבלים את הפליטים בגבול ומארגנים לינה ואוכל בתחנה הראשונה.
רבים מהאנשים כאן נמלטו חסרי כל מההפצצות, ואפילו לא יכלו לעצור לאכול.
המשימה השנייה שלהם היא לפתוח שירות קונסולרי ולסדר את המסמכים למי שיכולים לעלות לישראל. הצוות של הקרן עובד כמעט כל היום וישן מעט מאוד שעות, אם בכלל.
הם מחויבים למשימתם להציל כמה שיותר אנשים ולשלוח אותם למקום מבטחים. בני מספר לי: "יש אדם בוויניצה, במקור מהולנד וקוראים לו קון. הוא מתגורר בויניצה ונשוי לאישה מקומית.
בדרך כלל, הוא עוזר לנו עם ההסעות עבור האנשים שעושים עלייה ולוקח אותם לשדה התעופה בקייב. מאז שהמלחמה התחילה, הוא מביא אנשים בהסעות מקייב לכאן על הגבול. ארגנתי כאן אכסניות מקומיות ללינה, וזה הספיק עד אתמול כשקון התקשר אליי והודיע לי שהוא בדרכו עם 70 פליטים, חלקם מחרקוב, וחלקם מוויניצה ומקרמינצ'וג. התקשרתי לראש הקהילה המקומית והתחלנו לתכנן מה אנחנו יכולים לעשות כי לא היו יותר חדרים בהוסטל. החלטנו לארח אנשים באולם הספורט המקומי. יש שם שירותים ומקלחות. הצלחנו לארגן את התקציב הדרוש לקנייה מהירה של מחצלות, שמיכות, כריות ומגבות. הזמנו קייטרינג לפליטים. הם הולכים להישאר שם כמה ימים עד שנסדר את המסמכים למי שימשיך לישראל. זה היה מבצע הדדי עם הג'וינט ואני רוצה להודות להם על שיתוף הפעולה המהיר והמקצועי. כעת הקמנו מרכז מידע יחד עם הג'וינט. אנו מרכזים את המידע על הקטגוריות השונות של אנשים וזה מאפשר לנו להפוך את עבודתנו לאפקטיבית יותר".
נינה שרדה את השואה, ועכשיו בורחת מהמלחמה. עדויות מגבול אוקראינה – מולדובה
שתי נשים שעומדות בחוץ עם כוסות תה חם. "באתי לכאן מחרקוב", אומרת נינה פוזוחוב, בת 82. "לקח לנו בערך 24 שעות להגיע לכאן. זה היה מאוד קשה, במיוחד בגילי.
הייתי בת שנה כשהתחילה מלחמת העולם השנייה, אז אני לא זוכרת הרבה, אבל אמא שלי שרדה את הכל. אבא שלי נהרג כמעט מיד כשהחלה המלחמה. אני ילדה של המלחמה ההיא, וכל הנרטיב שגדלתי עליו התבסס על האמירה שהמלחמה לעולם לא תחזור על עצמה. אבל אתה רואה מה קורה עכשיו? אף פעם לא חשבנו שזה בכלל אפשרי. העיר הרוסה, באמת הכל הרוס. אני לא יודעת איך הם מתכוונים לתקן את מרכז העיר. זה נורא. ניתן לראות את המטוסים הצבאיים כל הזמן באוויר ומפציצים אותנו. אנשים מסתתרים במרתפים, אבל אלה לא מקלטים אמיתיים, וגם אין להם את כל הציוד הדרוש במקלט אמיתי. אני לא יכולה להגיד כמה אנשים כבר מתו. ברחנו. קיבלנו את המידע שיש הזדמנות להגיע לאוטובוס מתוך חרקוב חצי שעה לפני שהאוטובוס הזה יצא. לא היה לנו זמן לארוז שום דבר. לקחתי רק את הדרכון והארנק. זהו."
נינה משתתקת וניתן לראות כמה היא עייפה. "מצאנו מכונית שלקחה אותנו לאוטובוס. ההפצצות לא פסקו לאורך כל הדרך. זה היה מפחיד. את יודעת, לא האמנתי שהמלחמה אפשרית עד הרגע האחרון. אף פעם לא חשבתי… אם הייתי מסוגלת להאמין שהמלחמה הזו יכולה להפוך לאמיתית, הייתי עוזבת את העיר הרבה קודם. רק כשראינו את המטוסים ושמענו את ההפצצות הבנו שזה אמיתי".
הקרן לידידות העלתה את נינה לישראל השבוע. ותמשיך לקבל סיוע מרכזי הקליטה של הקרן בידידות.
*למרכזי המידע ומציאת קרובי/ות משפחה – לחצו כאן: https://bit.ly/3phmSxz