"הקרן לידידות משנה את חייהן של משפחות רבות"

רגינה לש-רזניקוב עלתה בשנות ה-90 מקזחסטן ומכירה מקרוב את המורכבות הכרוכה במעבר ממדינה אחת לאחרת. בתפקידה כמנהלת מערך העלייה ממדינות מזרח אירופה בקרן לידידות היא עושה הכל כדי להקל ולסייע – ומתרגשת עד דמעות בכל פעם שמתקשרים אליה כדי להגיד פשוט תודה

גם שלוש שנים אינטנסיביות, מרגשות וממלאות בעבודתה בקרן לידידות לא הכינו את רגינה לש-רזניקוב, מנהלת מערך העלייה ממדינות מזרח אירופה בקרן לידידות, לאתגרים שהביאה איתה שנת הקורונה. רק אתמול בלילה התקבלה אצלה בשורה מוועדת החריגים הבין-משרדית, בדבר אישור מיוחד להוצאת טיסת חילוץ מקייב.

על הטיסה הזאת מאוקראינה הייתה גם משפחת נדוגוב מקזחסטן, המונה זוג הורים ובתם (15). זה כמעט שנה שהמשפחה, שביקשה לעלות ארצה, מלווה על ידי הקרן, וכשכבר הגיעה העת לעלות – מצאה את עצמה במצב של המתנה מורטת עצבים בקייב במשך עשרה ימים. הגבולות האוויריים סגורים, נתב"ג נעול. 

לש-רזניקוב, שעלתה לארץ בעצמה בשנות ה-90 מקזחסטן, ויתר אנשי הקרן לידידות נכנסו מיד לפעולה. "התקשרנו לחברת התעופה ישראייר, שאישרה שיש טיסה בשלוש לפנות בוקר מקייב. מאותו רגע הדברים התחילו להתגלגל בקצב קדחתני: מול משרד העלייה והקליטה, מול הסוכנות היהודית שאחראית על הבידודים של העולים, וכן הלאה", היא מספרת. "למרות הקשיים, מבצע ההעלאה הושלם בהצלחה. המשפחה נחתה בבוקר בארץ, קיבלה את האזרחות שלה והתקבלה במלון דן פנורמה. זה היה מבצע חילוץ מאוד מרגש".

וזה מקרה אחד מני רבים. לכל משפחה סיפור מרגש משלה: באוקטובר 2020 הגיעה לישראל מאוזבקיסטן משפחה שכללה סבתא, אמא ובת. שלושה דורות של נשים שחלקו דירה משותפת. הבת סובלת משיתוק מוחין ומרותקת לכיסא גלגלים, והאמא הקדישה את כל חייה כדי לטפל בה. חשוב להבין, באוזבקיסטן אין כמעט שירותים או מוסדות חינוכיים לאנשים מוגבלים, וגם נושא הנגישות כמעט לא קיים. במשך שנים הן לא יצאו מהבית. המציאות ניבטה רק מהחלון.

"העלינו את המשפחה ארצה במסגרת מבצע העלאה של הקרן לידידות, וכשהן ירדו מהמטוס בישראל ראיתי אמא וסבתא מותשות פיזית ונפשית, וילדה עם גון עור אפור, כזה שבמשך שנים לא נחשף לאור השמש. זה היה מחזה קשה מאוד", משחזרת לש-רזניקוב.

כאן חלה תפנית בחייהן. "הן קיבלו דירה בעפולה. עירבנו את מחלקת הרווחה בעיר, את משרד הקליטה וכל יתר הגורמים שיכלו לסייע. כמה חודשים אחרי שעלו גילו אצל הסבתא ואצל האם סרטן, ושתיהן זכו לטיפול במערכת הבריאות בישראל. אחרי שהן החלימו והבת החלה לקבל טיפולים ונרשמה למסגרת המתאימה לצרכיה, האמא יצרה איתי קשר והודתה לי מעומק הלב. היא אמרה שאין לה ספק שאילו היו נשארות שם, הן היו מתות תוך כמה חודשים מהמחלה ואת הילדה היו שולחים למוסד סגור. מאז ועד היום בכל בוקר כשאני מתעוררת מחכה לי הודעת וואטסאפ מאותה אם – תודות, פרחים, נשיקות, לבבות וחיוכים. זה ממלא את הלב לדעת שהמעבר לישראל היה קרן האור שהן כל כך היו זקוקות לה. הקרן לידידות משנה את חייהן של משפחות רבות".

"אני מטפלת במספר גדול של מדינות, ולכל מדינה ישנה המנטליות שלה. חשוב שנתאים את עצמנו לצרכים של העולים וגם למצב הקיים במדינות שמהן הם יוצאים", היא מסבירה. "בדרך כלל אני נוסעת אליהם ומכירה אותם באופן אישי. השנה הכל השתנה והתנהל בשלט רחוק, אבל לצד אי הוודאות הגדולה, היה מדהים להיות חלק ממערך שמצליח לשנות את הנהלים בהתאם למגבלות המשתנות ולשמור על דינמיות רבה".

הרצון להגיע לישראל מפעם בקרב רבים מהיהודים במזרח אירופה, והשנה האחרונה השפיעה גם על מספר הפניות של המבקשים לעלות לישראל. "יש תחושה שאנחנו מקבלים הרבה יותר פניות מאשר בשנים רגילות. רובן מגיעות במיילים וברשתות החברתיות, ועל הרקע הזה השליחות שיש בעשייה שלנו בלטה אפילו יותר".

אי אפשר לדבר על מבצעי ההעלאה לישראל מבלי להתייחס לגבולות שנסגרים פתאום ומשאירים לא פעם את העולים באוויר, תרתי משמע. למעשה, ישנן משפחות שתכננו לעלות לארץ ואינן יכולות בגלל המציאות המתעתעת.

"נתב"ג סגור. אנשים עזבו את המדינה שלהם, מוציאים את הכסף שהם שמרו לתחילת החיים בישראל לצורכי כלכלה, והם נמצאים באי ודאות מוחלטת באשר לשאלה מתי הם יוכלו להיכנס לישראל", מספרת לש-רזניקוב. "המורכבות הלוגיסטית עולה אפילו יותר, כי טיסות חילוץ למשל יוצאות בעיקר מגרמניה. אין להם מסמכים שנדרשים כרגע, ולכן אני לא יודעת אם הם יוכלו לעלות על טיסת חילוץ. לזה נוסף הצורך בבידוד כשהם מגיעים לארץ, שמוסיף עוד רובד של אי ודאות למהלך העלייה, שהוא מורכב ממילא. אנחנו כמובן שומרים עם העולים על קשר רציף, אבל כשהם היו באמצע הדרך בעצם נסגרו הגבולות והם נותרו כמעט ללא מענה".

אל המשפחות הללו מצטרף סיפורן של אלה שביקשו לעלות לישראל מבלארוס – והתבדו. "שום דבר לא יכול היה להכין אותנו לזה שבעקבות הקורונה, הקונסוליות במדינות מזרח אירופה נסגרו למשך חצי שנה לקבלת קהל. המשמעות היא שיש משפחות שעדיין לא קיבלו את אשרות העלייה שלהן, ומצד שני סיימו את ההתקשרות שלהן עם מדינת המוצא. הבנו בקרן לידידות שמוכרחים לפעול. אנשים התקשרו אלינו בוכים. הם עזבו את העבודות שלהם, מכרו את הבתים, לא היה להם לאן ללכת אבל גם לא היה להם לאן לחזור. השגנו עבורם תמיכה כלכלית שאפשרה להם לשכור דירה ולנהל חיים שגרתיים עד כמה שניתן, עד שהקונסוליות ייפתחו וניתן יהיה להעלות אותם לישראל".

מה הדבר החשוב לך ביותר?

"לתת לעולים ביטחון אינפורמטיבי. יש הרבה אנשים שמקבלים רגליים קרות כשהם מבינים מה עומד להיות. לכל אלה אני מסבירה שאמנם המטרה נראית לפעמים גדולה ורחוקה, אבל חשוב לפרוט אותה למשימות קטנות, מעין צ'ק-ליסט של צעדים קטנים, שכל אחד בפני עצמו הוא לא מאיים. ככה מתקדמים לאט לאט עד למטרה. מובן שהקרן לידידות תומכת, מלווה ומסייעת לאורך כל הדרך, גם חצי שנה אחרי שהעולים מגיעים לישראל. האתרים ועמודי המדיה החברתית של הקרן מונגשים גם בשפה הרוסית, כך שיש הרבה מידע זמין ברשת.

"לאורך כל הדרך אני מדגישה בפני העולים שזה בסדר לשאול שאלות ולבקש עזרה. כמי שגדלה על פי הכללים הסובייטיים, אני יודעת שהרבה פעמים בקשת עזרה עלולה להתפרש כחולשה. חשוב לי להסביר לעולים שההפך הוא הנכון. הגיוני מאוד לא לדעת את כל התשובות, אבל כששואלים, מבינים את כל האפשרויות הקיימות ובוחרים במתאימה ביותר".