"יום אחד אחזור להיות בצד הנותן"

קובי אטיאס, הלום קרב, סוחב את המראות והריחות הקשים מאז ששירת כלוחם במלחמת לבנון. הנכות, המשברים שפקדו אותו והמהלומה האחרונה שהגיעה בדמות הקורונה לא הותירו לו הרבה ברירות אלא לקבל עזרה, כדי שיהיה אוכל במקרר. "אלמלא העזרה של הקרן לידידות הייתי מקבץ נדבות", הוא אומר

"אני הייתי פעם מהצד הנותן", אומר קובי אטיאס, הלום קרב בן 57. "הייתי חלק מהנהלת עמותת חסד בבת ים שעזרה לשפץ בתים של ניצולי שואה וחילקה מזון לנזקקים. הייתה לי עבודה מעולה בעיריית בת ים, הרווחתי יפה ויכולתי לתת מכיסי הפרטי לכל מי שהיה צריך. היום אני מבין שאלמלא העזרה של ארגונים שונים הייתי רעב ללחם. כשאני אומר אני, אני מתכוון גם לילדים ולאשתי".

אטיאס מוכר 38 שנה כהלום קרב. הוא שירת כלוחם בסיירת שלדג, נלחם במלחמת לבנון הראשונה, וכאשר השתחרר מהשירות הצבאי הבין ששום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה. הלילות היו רדופי סיוטים וחרדות ובימים ליוו אותו התקפי זעם לא צפויים.

"חשבתי שכל מי ששירת במלחמת לבנון סובל כמוני, מתעורר כמוני בצעקות ובבכי", הוא משחזר. "הנחת הבסיס שלי הייתה שכולם עוברים את זה ושאני חייב להמשיך הלאה. די התביישתי בתופעות האלה. למרות הכל, השתלבתי בעבודה בעיריית בת ים, ומהר מאוד עליתי בסולם הדרגות עד לתפקיד מנהל אגף הפיקוח העירוני. היו לי משכורת טובה ותנאים נהדרים, כולל נהג צמוד כבר בגיל 25. אפילו בית הצלחתי לקנות. השמיים היו הגבול".

ואז הגיעה הנפילה שהביאה להתפוררות של החיים: אשתו עזבה אותו זמן קצר אחרי שנולדה להם תינוקת והוא פוטר מעבודתו. "הטריגר היה מלחמת המפרץ בשנת 1991. שירתי שלושה חודשים במילואים, ובמסגרת תפקידי הייתי מקבל התרעות על הטילים שבדרך. ההרגשה הייתה שאנחנו תכף נגמרים, שהטילים הכימיים של סדאם חוסיין מאיימים לחסל את מדינת ישראל", הוא מתאר.

יום אחד נפל טיל במרחק 200 מטר ממנו ומשלושת חבריו, שישבו בג'יפ ממוגן. "קפאתי. ישבתי כמו רובוט. אחד מאיתנו יצא בריצה מהג'יפ וראיתי אותו נדרס לנגד עיניי". הביטויים הפיזיים של הלם הקרב והפוסט-טראומה התחילו לתקוף והתבטאו בנשירת שיער, נשירת שיניים ואיבוד משקל. "אנשים פחדו להתקרב אליי ברחוב. הייתי מסתתר ויושב שעות במקומות נידחים כדי שלא יראו אותי בוכה".

השלב הבא היה אשפוז ממושך בבית חולים. אטיאס עבר מרופא לרופא, ממחלקה למחלקה, והרופאים לא מצאו את מקור הבעיה וכיצד להפסיק את הסבל, עד שרופא חכם אחד הבין שמדובר בתופעות פיזיות שמקורן בטראומה נפשית שהוא סוחב איתו מאז המלחמה האיומה ההיא. "ברוך הבא לעולם הלומי הקרב", אמר לו. אטיאס נדהם. הוא לא הבין בכלל על מה מדברים איתו. מבחינתו כאמור כולם כך.

בשלב מסוים הגיע למשרד הביטחון והוכר כנכה צה"ל ב-62 אחוזי נכות: 50 אחוזי פוסט-טראומה מהלם קרב, והשאר בשל נשירת שיער ואולקוס. "אצלי התחילו את האבחון של הפוסט-טראומה במחלות הנלוות. רק אחר כך הגיעו אליה הודות לערנות של אבא שלי, שליווה אותי בכל התהליך".

המראות והריחות לא עוזבים אותו כבר שנים. "מה זה להיות הלום קרב?", הוא שואל ועונה, "הנה, אני יושב עכשיו במרפסת הקטנה, מעשן סיגריות ושותה קפה. אני חלק מהריהוט. לא יודע להסביר למה, כי אני אוהב אנשים. כמעט בלתי אפשרי להסביר את זה לאנשים נורמטיביים. לוקח 12 כדורים ביום, ופשוט יושב ומחכה שייגמר היום".

לפני 23 שנה הכיר את אשתו השנייה יולנדה, ולשניים נולדו שני ילדים. "אני העבודה שלה. היא איתי כל הזמן, 24/7". הוא עצמו עבד בשנים האחרונות למשך תקופות קצרות – בחלק מהזמן באבטחת אישים, בחלק אחר בתעשיית הטלוויזיה. "הרווחתי גרושים, אבל גם זה לא החזיק הרבה. ניסיתי לעשות השלמת הכנסה ולעבוד, אבל אגף השיקום עוצר אותי ואומר: אם תעבוד, ניקח ממך את תגמול הקיום שאתה מקבל מאיתנו.

"את מעט הכסף שהצלחתי לחסוך הפסדתי כשקניתי דירה מקבלן, שרימה אותי ונעלם עם הכסף. יצא ששילמתי משכנתה על בית שאין לי, עד שבשנת 2000 הפכתי להומלס למשך שנה ונאלצתי לגור באוטו שלי. הסתבכתי עם הבנקים, ניסיתי להשאיר את האף מעל המים, עד שב-2010 הוכרזתי כפושט רגל. חשבתי שאקבל תמיכה מאגף השיקום במשרד הביטחון, ואני רוצה להגיד שכל הרעש שיש עכשיו בתקשורת עם הקושי של לוחמים הלומי קרוב מולם הוא כאין וכאפס לעומת מה שבאמת קורה שם".

כשהתפרצה מגיפת הקורונה נאלץ להפסיק את עבודתו הזמנית. זו אולי הייתה המהלומה הכואבת מכולן. "זה החמיר את המצב הכלכלי. אני אגיד בצורה הכי גלויה: בלי עזרה של גופים כמו הקרן לידידות אני לא שורד, חד משמעית. אתמול קיבלתי 700 שקל בשוברים לקניית מזון, קיבלתי סלי מזון ומצרכים. הגעתי כבר למצב של ייאוש מוחלט. אף בנק לא מוכן לדבר איתי. זה שיש לי דלק באוטו לנסוע לפסיכולוגית שלי זה סוג של נס. אלמלא הייתי מקבל סיוע כלכלי במזון הייתי מקבץ נדבות. החלום שלי הוא לחזור לימים שבהם הייתי נותן לאחרים ועוזר. עד שאתייצב וזה יקרה אני לא מתבייש לומר: אני צריך עזרה. אין לי שום דרך אחרת לשרוד".