הדאגה לניצולי השואה עולה פעמים רבות לכותרות, לאו דווקא בהקשרים חיוביים. הקרן לידידות מלמדת שאפשר גם אחרת ומפעילה בשיתוף עם הקרן לרווחת ניצולי השואה בישראל את "המוקד לניצולי שואה", במסגרתו 8,570 ניצולי שואה מקבלים גישה לכפתור חיבור למוקד חירום 24/7.
כך, בלחיצת כפתור, כל אחד מניצולי השואה יכול להתקשר ולהתייעץ עם רופא או להזמין אמבולנס לצורך פינוי לבית חולים. עבור יהודית בר-טוב הכפתור הזה היה מה שהפריד בין חיים למוות.
לפני כשלוש שנים עברה יהודית התקף לב, כאשר היתה לבד בביתה. היא לחצה על כפתור החירום, הקריאה הגיעה ל"מוקד לניצולי שואה". "הכפתור הזה נותן לי שקט נפשי", מספרת יהודית. "מהרגע שלחצתי עליו, אמבולנס היה כאן תוך דקות ופוניתי לבית החולים. בלי הכפתור בוודאות לא הייתי מסוגלת לשרוד את התקף הלב. הייתי לבד בבית ולא הייתי מסוגלת להתקשר לעזרה".
העוצמה של יהודית ויכולתה לדבוק בחיים הן תכונות שמלוות אותה עוד מתקופת ילדותה. היא נולדה בצ'כוסלובקיה, והיתה בת יחידה למשפחה יהודית חמה ועוטפת. במלחמת העולם השנייה, כאשר הנאצים כבשו את צ'כוסלובקיה, נאלצה משפחתה לעזוב את ביתה ולנדוד ממקום מסתור אחד לאחר כדי להתחמק מזרועותיהם האכזריות של החיילים הגרמנים. בשנת 1944 תפסו הנאצים את יהודית ואת הוריה, ושלחו את אבי המשפחה ליעד לא ידוע. יהודית לא ראתה את אביה יותר.
אמה של יהודית נשלחה למחנה בוכנוולד ואחרי שהצליחה לשרוד את זוועות המחנה, יצאה לחיפושים בעקבות בתה אהובה יהודית אבל לא הצליחה לאתר אותה. חודשים ספורים מאוחר יותר, הלכה לעולמה. כך מצאה את עצמה יהודית בגיל 8 לבדה במחנה ההשמדה אושוויץ, כשהיא קופאת מקור, רעבה ובודדה, רחוקה מביתה ומהוריה. "החורף היה מקפיא", היא משחזרת, "לא הרגשתי דבר חוץ מקור, רעב ופחד. מידי יום היינו מקבלים פרוסת לחם דקיקה ומעין מרק שהיה לא יותר ממים מבושלים".
הפחד שלט אז בחייה. "הייתי ילדה, אבל לא היתה לי ילדות", אומרת יהודית בגילוי לב. "הייתי בודדה, מפוחדת ומיואשת. הנאצים הכריחו אותנו לעמוד שעות בחוץ בקור, בלי לזוז, כאשר כלבים משחרים לטרף היו נובחים עלינו כל הזמן. הם היו סופרים אותנו שוב ושוב ונותנים לנו מידי פעם משימות מחרידות. אחת המשימות שהייתה אהובה במיוחד על החיילים היתה לבחור ילד או ילדה ולתת להם להוביל מריצות עמוסות בגופות של יהודים".
כאשר הצבא הסובייטי התקרב לאושוויץ, הגרמנים ניסו להרוג כמה שיותר אסירים לפני שעזבו את המחנה. חייה של יהודית שוב ניצלו בנס בזכות איש קאפו שאמור היה לפקח עליה ועל מספר ילדים נוספים ודאג להם למקום מסתור. כך ניצלו חייהם. לאחר שחרור המחנה יהודית נשלחה לבית חולים לטיפול במחלות מרובות ולאחר מכן הועברה למנזר לצורך שיקום. זו היתה בעצם הפעם הראשונה מאז שיהודית נפרדה מהוריה שמישהו באמת דאג לה וטיפל בה בעדינות, בכבוד ומתוך רצון כנה ואמיתי לעזור.
במקביל, קרובי משפחה ששרדו את השואה, החלו בחיפושים אחריה. הם ידעו שאביה ואמה ניספו, אולם קול פנימי בישר להם שמזלה של יהודית דווקא שפר עליה והיא ניצלה. הם פתחו במסע חיפושים נרחב והגיעו לנציגי ארגון הג'וינט והציגו בפניהם תמונות ואת סיפורה של יהודית ומשפחתה. זמן קצר אחר כך נציגי הארגון הגיעו למנזר כדי לבדוק מי היהודים שמטופלים בו. הם זיהו מיד את יהודית והודיעו לקרובי משפחתה כי הילדה הקטנה נמצאת במנזר.
כאשר קרוביה של יהודית הגיעו למנזר, היא סירבה בכל תוקף להתקרב אליהם ולעזוב את המנזר. "היה לי טוב במנזר", היא אומרת. "לנזירות היקרות היה אכפת ממני. סוף סוף קיבלתי אוכל, לא הייתי צריכה לחיות בפחד, היו לי בגדים חמים. לא הכרתי את אותם קרובי משפחה ולכן לא ראיתי שום סיבה לעזוב מקום שבו דואגים לי כל כך וללכת איתם אל הלא נודע".
קרובי המשפחה לא ויתרו, והיו חוזרים ומבקרים את יהודית במנזר, מפגינים כלפיה אהבה ודאגה, כיאה לבני משפחה. אחרי פרק זמן מסוים, יהודית הבינה שהיא יכולה לבטוח בקרובי משפחתה והסכימה לעזוב את המנזר ולעלות לישראל. השנה היתה 1947, שנה לפני קום המדינה, ויהודית התגוררה יחד עם דודתה שעלתה לישראל מספר שנים לפני.
כאן בארץ, הילדה הקטנה שנתלשה מביתה ומהוריה, הרגישה שהגיעה למקום בו היא אמורה להיות – למדינה שלה. היא אמנם ראתה מלחמות רבות, אבל התחושה הייתה שונה לחלוטין. "נלחמנו כאן על האדמה שלנו", היא אומרת בעיניים בורקות. "זה היה שונה לחלוטין מהתחושה שהייתה בשואה".
יהודית נישאה ליהודי אמריקאי והקימה בית ומשפחה במדינת ישראל. יחד הביאו לעולם שלושה ילדים ויש לה כבר 12 נכדים וארבעה נינים. "כל חיי רציתי לבקר בקבר של אמי בסלובקיה", מספרת יהודית, "אולם בכל פעם המסע הזה נדחה מסיבות שונות. לפני שמונה שנים בעלי ואני החלטנו שאי אפשר לדחות יותר את הביקור המרגש ונסענו לסלובקיה. מצאנו את הקבר של אמי. זה היה רגע מאוד מרגש עבור שנינו. הרגשתי כאילו נסגר מעגל שהיה פתוח שנים רבות. חודשיים אחרי אותו מסע מרגש בעלי היקר נפטר".
לאחר פטירת בעלה ילדיה של יהודית ביקשו שתעזוב את ביתה ברעננה ותעבור להתגורר בסמוך אליהם. "עברתי לגור ליד הילדים", מספרת יהודית, "אבל השארתי את כל החברים שלי מאחור. אני לא מכירה כמעט אף אחד במקום החדש, למרות שהילדים שלי משתדלים לבקר כשהם יכולים".
הביקורים של ילדיה ונכדיה של יהודית התמעטו מאוד על רקע משבר הקורונה, ולמרות הבדידות הגדולה יהודית נותרת אופטימית כתמיד. "לכל אחד יש את המשפחה שלו והעיסוקים שלו, כך שיוצא שאנחנו בקושי מתראים", היא אומרת בהבנה. בתקופת הקורונה הם דאגו לי מאוד, אבל מרחוק. זה מאוד מחמם את הלב".
לאור העובדה שיהודית חיה בדירה לבדה, כפתור החירום והקשר עם "המוקד לניצולי שואה" הופך חשוב מאין כמותו. לדבריה, "הכפתור הזה הוא מכשיר חשוב מאוד עבורי, כנראה החשוב ביותר".
