"זכיתי בסבתא חדשה"

בר בלסקי פגשה את סימי לנקרי במסגרת עבודת ההתנדבות בקרן. מאותו רגע היה לשתיהן ברור – הקשר הזה נוצר על מנת להישאר

בר בלסקי (30) הייתה קצינת רפואה בקבע. בשנת 2017 יצאה ללימודים ואחרי שנים רבות של עשייה רצופה פתאום התפנה לה זמן אותו ביקשה להקדיש להתנדבות עם ניצולי שואה. "סבא שלי ז"ל היה ניצול שואה ולאורך כל השנים בער בי הרצון לתרום ולסייע למי ששרדו את המציאות הנוראה ההיא", היא מסבירה. "כאשר יצרתי קשר עם ליה שטיינר, רכזת מרחב עמק הירדן בקרן לידידות, ביקשתי ממנה להתנדב למען ניצולי שואה, אולם פערי שפה ביני לבין המוטבים של הקרן שהם גם ניצולי שואה וגרים בסמוך למקום מגוריי בצפון, הצריכו מעין חישוב מסלול מחדש".

אותו שינוי כיוון וגמישות מחשבתית היו בדיעבד מבורכים. "כאשר נפגשתי בפעם הראשונה עם סימי לנקרי, הבנתי שכאשר מדובר בהתנדבות זה לא באמת משנה אם מדובר באדם שהוא ניצול שואה או קשיש ערירי", מספרת בלסקי. "זו הייתה ממש אהבה ממבט ראשון. פגשתי אישה מקסימה, אדיבה, מכניסת אורחים. היא גרה משך כל חיה בטבריה ולפני שנים איבדה את בעלה ואת ארבע אחיותיה. לה ולבעלה לא היו ילדים, והמשמעות היא שסימי בעצם כמעט לבדה בעולם".

מערכת היחסים בין לנקרי לבלסקי התחילה בהרבה מבוכה. "ניסיתי להתחבר אליה דרך התחביבים שלה. לאט לאט הבנתי שהחיבור בינינו בכלל עובר דרך האוכל. היא אוהבת מאוד לבשל ומכינה מאכלים מרוקאיים טעימים במיוחד. הדבר המדהים הוא שהיא שמה את הלב שלה בכל אחד מהמאכלים. לא משנה אם זה לחם בית, מטבוחה, שקשוקה או כל דבר אחר – הכל מוגש בהמון אהבה והמפגש הופך ממש לחגיגה. וכמובן, כמו כל סבתא מרוקאית אמיתית, המפגשים איתה מסתיימים בזה שהיא אורזת לנו אוכל בקופסאות שיהיה לנו להמשך השבוע".

בתחילת ההתנדבות בלסקי הייתה בחודשי ההיריון הראשונים. "לאורך הקשר עם סימי גם ההיריון שלי התקדם והיא הייתה חלק בלתי נפרד ממנו. לפני כשנתיים נולדה נעמי, בתי הבכורה. סימי היא עבורה כמו סבתא. הן מכירות ואוהבות לבלות אחת עם השנייה. הכי מרגש אותי לראות את הקשר ביניהן מתפתח לצד הקשר שלי עם סימי. אני מרגישה שאני יכולה לדבר איתה על הכל. יש לה חכמת חיים ותובנות שבאות עם הגיל על כל נושא, היא מאוד פתוחה וכנה, יש בה משהו אמיתי ופשוט שמזכיר לי מאוד את סבתי זכרונה לברכה".

כאשר סימי ובר הכירו לראשונה בר התגוררה במעלה גמלא שברמת הגולן. לא מכבר עברה בלסקי לגור בתל אביב, אולם המרחק ממש לא מפריע לקשר בין השתיים. "כשגרתי בגולן הייתי לוקחת את סימי לבדיקות, היינו עושות יחד סידורים, אוכלות במסעדות, יושבות בבתי קפה, מדברות על כל נושא שבעולם. עכשיו כשאנחנו גרים רחוק ממנה, אני מקפידה לדבר איתה פעמיים בשבוע בטלפון, שולחת לה תמונות של נעמי וכמובן שכאשר הדבר מתאפשר אנחנו מגיעים לביקור. בנוסף, כדי לעשות לה קצת טוב על הלב בתקופת הריחוק החברתי, רשמתי את סימי לפרויקט 'מתוק לנשמה', במסגרתו מתנדבים אופים עוגות ומביאים אותן לקשישים עריריים באזור מגוריהם. ככה סימי זכתה לביקור של מתנדבים בחנוכה ובמספר הזדמנויות נוספות. מבחינתי אנחנו כבר מזמן הפכנו למשפחה. כל עזרה שסימי צריכה, היא יודעת שהיא יכולה לפנות אלי וזה עובד גם הפוך. אם אני רוצה להתייעץ, לשתף או סתם לפרוק משהו, אני יודעת שתמיד אמצא אצלה אוזן קשבת. הקשר איתה הוא זכות אדירה מבחינתי. היא חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלי. אמנם התחלנו באופן רשמי כמוטבת ומתנדבת, אבל מהר מאוד הטייטל הזה הפך להיות לא רלוונטי. מבחינתי היא סבתא שלי לכל דבר".

תרומה התנדבות