דמיאן כץ עלה לארץ בחודש אוגוסט האחרון בסיוע הקרן לידידות עם אשתו ושלושת ילדיהם וכך סגר מעגל עם אבות אבותיו שבמשך שנים נשאו בתפילותיהם את המילים: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". על הקרן לידידות הוא אומר: "מעולם לא נחשפתי לארגון שהאנשים בו פועלים באופן כל כך שלם וטהור"
"מדינת ישראל היא הבית של העם היהודי. כאן צריכים לחיות כל יהודי העולם. זה המקום שלנו, אין לנו מקום אחר. אנחנו יכולים לנסות לחיות במקומות רחוקים, להיות מוקסמים מתרבויות אחרות, אבל בסוף הלב נמצא כאן, בבית." את המונולוג הנרגש הזה אומר דמיאן כץ (34) מנתניה בנשימה אחת, בלי להתבלבל. התחושה שמפעמת בו כבר מספר חודשים היא שהוא הגיע הביתה, למקום אליו ייחלו אבות אבותיו להגיע.
דמיאן הגיע לישראל יחד עם אשתו קרולינה ושלושת ילדיהם אמה (6), איתן (4) ונתן (2) מבואנוס איירס, ארגנטינה, בחודש אוגוסט האחרון. למרות שכבר שנים תכנן לעשות את הצעד, את ההחלטה הוא קיבל בבוקר אחד והפתיע אפילו את אשתו. "בסרטים, כאשר משפחה עוזבת מדינה אחת ועוברת לאחרת, יש תכנון מוקדם. מחכים שתהיה להורים עבודה, קונים בית ואז עוברים כשכל התנאים מסביב בשלים", אומר דמיאן. "בסרט של החיים שלנו המציאות הייתה שונה לגמרי. אני מגיע ממשפחה שכבר הרבה מאוד שנים כולם חולמים להגיע לישראל, אבל החיים הרבה פעמים יותר חזקים מהרצונות. אני ידעתי שאצלי הדברים יהיו שונים וכבר כמה שנים נושא העלייה 'היה באוויר' בבית שלנו. אשתי ואני התווכחנו הרבה מאוד על התזמון המושלם, אבל בוקר אחד התעוררתי עם ידיעה ברורה – אם אני אמשיך לחכות, בסוף שום דבר לא יקרה. אמרתי לאשתי – בואי, עושים עלייה. וכך היה. התחלנו בתהליך קבלת האישורים ותוך פרק זמן קצר כבר הגענו יחד עם הילדים לבנות חיים חדשים בישראל".
את התחושה הביתית העצימה הקרן לידידות. "מעולם לא נחשפתי לארגון שהאנשים בו פועלים באופן כל כך שלם וטהור ורוצים לעזור מכל הלב", אומר דמיאן. "מעבר לעזרה בתהליך העלייה עצמו, אנשי הקרן שמרו איתנו על קשר טלפוני, דאגו לשלומנו, היו קשובים לכל הצרכים שלנו הפיסיים והרגשיים, סייעו לנו לרכוש מוצרים לבית ובכלל הייתה תחושה שאכפת להם מאיתנו כל כך עד שהם הפכו להיות סוג של משפחה".
דמיאן ומשפחתו נחתו בישראל בעיצומו של משבר הקורונה, אבל זה לא העיב על השמחה וההתרגשות. "הקורונה תופיע בסרט החיים של כל מי שחי בתקופה הנוכחית", אומר דמיאן. "זה לא שאם היינו נשארים בבואנוס איירס, הקורונה הייתה מדלגת עלינו. ההיפך. כאשר ירדנו מהמטוס הרגשתי רוגע ושמחה גדולה. ידעתי שהילדים שלי בטוחים הרבה יותר, שמערכת הבריאות תדאג לנו במקרה הצורך, שהילדים יקבלו חינוך טוב יותר מאשר בארגנטינה ושנצליח להתגבר על כל הקשיים של ההתחלה ולבנות לנו כאן חיים טובים יותר".
אתגרי הקורונה, כמובן, לא פסחו גם על משפחת כץ. "אחרי שהגענו לישראל נלקחנו לשבועיים של בידוד. אחר כך הילדים היו כמה ימים בבתי הספר ובגנים ואז הוטל סגר. זה היה מאוד מורכב, אבל אני כל הזמן אומר – החיים זה סרט שלם, לא תמונות בודדות. אז בתמונה הספציפית של הקליטה היה מעט קשה בגלל אילוצי הקורונה, אבל מבחינתנו המחיר הזה היה שווה ובכל מקרה עדיף לעבור את התקופה הזו בישראל ולא בארגנטינה".
דמיאן השאיר בבואנוס איירס הרבה מאוד קרובים וחברים. "יש משפט שאומר 'אני מתגעגע אבל לא משתגע'", הוא אומר. "זה בדיוק המצב. כולנו מתגעגעים, הרי אנחנו בני אדם עם רגשות ועם חיים שלמים שהשארנו מאחור, אבל ההגעה לישראל זו המהות מבחינתנו. זה מרגיש כמו להיוולד מחדש, זה להיות חלק בלתי נפרד מהשרשרת של העם היהודי, להיות מחובר לערכים ולשורשים הכי עמוקים שלנו. לזה אין תחליף בשום מדינה אחרת בעולם".
