"הכרנו במסגרת ההתנדבות בקרן לידידות והפכנו למשפחה אחת של השנייה. הודות להתנדבות מצאתי משפחה ואני מרגישה סיפוק גדול מהעזרה שאני יכולה לתת לאנשים אחרים"

פרויקט ההתנדבות של הקרן לידידות חיבר בין אדה, זינה ודלי לפני כחמש שנים. מאז הן הפכו לחברות קרובות. "יש כל כך הרבה דברים שמחברים בנינו " אומרת זינה. "שלשותינו אלמנות,  גדלנו בברית המועצות, שרדנו את  השואה ותמיד חלמנו להגיע לישראל. הגורל הפגיש אותנו ומאז אי אפשר להפריד בנינו. אנחנו חולקות ביחד את הרגעים השמחים וגם את הזכרונות העצובים, תמיד נמצאות שם אחת בשביל השנייה ומרבות לצאת לטיולים משותפים. היינו ביחד כמעט בכל ישראל, מעמק החולה עד ים המלח."

אדה, זינה ודלי זוכות לתמיכה של הקרן לידידות במסגרת תוכנית בכבוד ובידידות.  הן החליטו לא להסתפק רק בלקבל עזרה ומצאו עניין וסיפוק בלעזור לקשישים אחרים. שלושתן מגיעות פעמיים בשבוע למשרד ההתנדבות ומבצעות כ-40 שיחות טלפון לקשישים המוטבים של הקרן.

אדה קופמן (86) עלתה לארץ בשנת 1991 מלנינגראד (כיום סנט פטרסבורג).  אדה מספרת שלא הייתה לה ילדות אמיתית: "אמא שלי נפטרה כשהייתי בת שנה, אין לי בכלל זיכרון ממנה. סבתא שלי, דבורה גידלה אותי בכוחות עצמה. היא הייתה הדמות המרכזית בחיי ואני מרגישה שהמעבר שלי לישראל משמר את הזיכרון שלה. בחגים היא תמיד הייתה מרימה כוסית ומברכת "בשנה הבאה בירושלים", היא לימדה אותי על יהדות ולהיות גאה במוצא שלי. בזכותה שרדתי את מלחמת העולם השנייה. הצלחנו להתפנות מלניגראד כמעט ברגע האחרון לפני שהנאצים הטילו את המצור הנורא על העיר שגרם למותם מרעב של כמעט מיליון תושבים."

אדה וסבתה התפנו לעיר אירקוטסק שבסיביר שהטמפרטורות בה בחורף מגיעות למינוס 45 מעלות. "היינו בעיר מלאה בפליטים כמונו וחווינו מחסור תמידי באוכל. נהר הבייקל היה קופא בחורף ואני זוכרת את עצמי הולכת יחד עם חברה על הנהר הקפוא לצד השני של העיר כדי להביא קצת אוכל הביתה. יום אחד החברה גילתה שאני יהודייה. פתאום היא הוציאה אבן גדולה וזרקה אותה לעבר הפנים שלי תוך כדי שהיא אומרת לי "ז'ידובקה, חבל שהגרמנים לא השמידו אותך."

אדה וסבתה חזרו ללניגראד בתום מלחמת העולם ה-2. העיר כבר לא הייתה אותו הדבר והזוועות של המצור עדיין נראו בכל פינה. סבתא דבורה נפטרה בשנת 1948 ואדה עברה לגור אצל דודות שלה שהיו קרובות המשפחה היחידות שנשארו לה.

אדה חלמה ללמוד רפואה, אך ליהודים היה כמעט בלתי אפשרי להתקבל ללימודי רפואה. בלית ברירה, אדה למדה להיות טכנאית רנגן ועבדה במקצוע עד ליציאה לפנסיה.

לישראל הגיעה בפברואר 1991 בזמן מלחמת המפרץ הראשונה. "אנחנו תמיד חלמנו להגיע לישראל והיינו בין הראשונים לעזוב את ברית המועצות. לא חששנו מהטילים מעיראק, העיקר היה להיות בישראל. בשנים הראשונות גרנו בקראוון בנתניה ואחרי זה עברנו לדירה בנצרת עילית. ישראל היא הבית שלי ואני מאוד שמחה להיות כאן."

אדה מספרת על ההתנדבות שלה: "ההתנדבות ממלאת אותי בתחושה של עשייה חשובה. רק לשמוע את ההתרגשות בקולו של בן אדם בצד השני של הקו כשאני מתקשרת לברך אותו ליום הולדת או סתם להתעניין בשלומו שווה את הכל. יש כל כך הרבה קשישים בודדים שאין להם אף אחד שהקרן עוזרת להם להפיג את הבדידות. אני לא חושב שבשום מקום בעולם יש יחס כל כך אכפתי לקשישים כמו בישראל".

זינאידה לופו (82) מתנדבת כבר מעל שבע שנים. "הייתי בין המתנדבות הראשונות שהצטרפו לתוכנית" אומרת זינאידה. "אוקסנה שהייתה רכזת שטח הציעה לי להתחיל להתנדב ומיד הסכמתי. אני מאוד אוהבת את ההתנדבות ותמיד מחכה לימים שני ורביעי שבהם אני מגיעה למשרד להתנדב. זה עושה לי טוב בלב לדעת שאני עושה משהו שעוזר לאנשים שאין להם כמעט אף אחד בחיים."

זינאידה נולדה בחבל בסרביה בעיר חוטין שנמצאת עכשיו בשטח אוקראינה. לפני מלחמת העולם ה-2 חיו בבסרביה כחצי מיליון יהודים שחלקם הגדול נספה בשואה. זינאידה הצליחה לשרוד ארבע שנים במחנה עבודות כפייה בויניצה. זינאידה מספרת בדמעות על היום שבו הגרמנים נכנסו לעיר הולדתה. " זה היה בשיא החורף , אני זוכרת את הקולות של החיילים דורשים מאיתנו לצאת מיד מהבתים ולהתרכז בכיכר העיר. סבתי, אימי ואני עמדנו שם עם עוד מאות יהודים אחרים. אמרו לנו שמעבירים אותנו למחוז ויניצה למחנה עבודה. התחלנו לצעוד בקור המקפיא, סבתי הייתה חולה ולא הייתה מסוגלת ללכת ואני זוכרת את אימי מנסה לעזור לה להתקדם ביחד עם כולם. לאחר כמה קילומטרים היא לא יכלה להמשיך יותר והתמוטטה על הקרקע. החיילים איימו עלינו ברובים והכריחו אותנו להמשיך ללכת . סבתי האהובה לא שרדה את המסע ולנו לא ניתנו הזדמנות להיפרד ממנה" 

החיים במחנה עבודה היו קשים. "אימי עשתה הכל כדי לגונן עלי ולהביא אוכל לשולחן. כמעט שלא ראיתי אותה בגלל שהיא כל הזמן עבדה בניסיון למצוא אוכל. בנס שרדנו את השנים במחנה עבודה ובתום המלחמה חזרנו לחוטין".

זינאידה עבדה כקופאית בקפיטריה במשך יותר משלושים שנה זכרונות ממלחמת העולם ה-2 עדיין מלווים אותה והיא מתקשה לדבר על התקופה הזאת.  שני ילדיה עלו לארץ בשנת 1991 והיא יחד עם בעלה הצטרפו עליהם כעבור כמה שנים. גרה בפרדס חנה וכיום מתגוררת בנוף הגליל.

 דלי גיטל (86) עלתה לשיראל בשנת 2013  מעיר זפורוז'יה שבאוקראינה יחד עם בעלה גריגורי.

"הקדשתי את החיים שלי לטיפול בבעלי וגידול הילדים. בעלי היה מרותק למיטה, נכה קטוע רגליים משנת 1984. מאז שהוא חלה הייתי יוצאת מהבית רק לעבודה וכדי ללוות אותו לטיפולים רפואיים. אני מודה לאלוהים שהוא זכה לחיות שנתיים בישראל לפני מותו בשנת 2015"

בילדותה חוותה את זוועות מלחמת העולם ה-2. משפחתה הצליחה להימלט מהעיר כמה ימים לפני כיבושה על ידי הנאצים. "הרכבת שלקחה אותנו הופצצה בדרך על ידי המטוסים הגרמנים. אני זוכרת אותנו בורחים מהקרון לשדה הפתוח מהפחד שאחד הטילים יפגע ברכבת. בסופו של מסע הגענו לטשקנט שבאוזבקיסטן. גרנו שש נפשות בחדר קטנטן כמעט ללא מזון. היינו מקבלים כיכר לחם אחת שאמורה להספיק לכמה ימים. אימי הייתה אוספת שאריות אוכל ועצמות כדי לבקש מרק שיהיה לנו מה לאכול.  סבא שלי היה מאוד חולה ואנחנו הילדים טיפלנו בו בזמן שאימי הייתה עובדת. סבא מאוד אהב רימונים. יום אחד אימי שמעה שאפשר להשיג רימון באחד השווקים המרוחקים, שעות הליכה מהבית שלנו. לא היה לנו כסף, אבל היא רצתה לשמח אותו ויצאה למסע הארוך הזה שבסופו הביאה לו את הגרעיני הרימון שכל כך אהב." 

בתום המלחמה דלי חזרה לעיר הולדתה ועבדה במשך יותר מ-50 שנים במפעל לייצור חלקי מטוסים. "הייתי חייבת לעבוד כדי לדאוג לבעלי והילדים. רק בגיל 74 יצאתי סוף סוף לפנסיה"

דלי מאוד שמחה שעכשיו היא יכולה לעזור לאחרים אני יודעת שיש הרבה קשישים שנמאים לבד ואין להם עם מי לדבר. השיחות שלי איתם עוזרות להפיג ,ולו במקצת את הבדידות שלהם."